תא"מ 37133-10-12 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ערן ליבני בע"מ

1.בפני תביעה בגין נזקי רכב שהיה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") ושנגרמו, לטענתה, ביום 19.05.11 ממכסה בור ספיגה שבלט על פני הכביש כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת אשר הייתה אחראית אותה עת על תחזוקת הכביש באותו מקום. התובעת העמידה את נזקיה על סך של 12,422 ₪ על בסיס חוות דעת שמאית.

2.בהגנתה, הכחישה הנתבעת את אחריותה וטענה כי במקום האירוע הנטען לא היה בור ספיגה שבלט לכביש. הנתבעת הוסיפה כי העבודות שנעשו על ידה בכביש בו ארעה התאונה הנטענת נעשו בתיאום ובאישור והיא נקטה בכל אמצעי הזהירות המתחייבים למניעת מפגעים ואף הציבה שלטים מאירי עיניים המורים על ביצוע העבודות ומהותן. כן נטען, כי בכל מקרה האשם המכריע לתאונה רובץ לפתחה של נהגת רכב התובעת אשר לא שמה לבה לנעשה בכביש, נהגה ברשלנות ובחוסר זהירות, במהירות מופרזת ושלא בהתאם לתנאי הדרך.

בדיון שהתקיים ביום 12.04.15 העידה הנהגת ברכב התובעת ומנהל הנתבעת.

3.נהגת רכב התובעת העידה כי נסעה בכביש – שהוא כביש ללא מוצא - כפי שהיא נוסעת בו כל יום לקחת את בתה מגן הילדים הנמצא באותו רחוב, ולאחר שעשתה פניית פרסה וביקשה לצאת מהרחוב היא שמעה לפתע רעש חזק. כשיצאה מרכבהּ, הבחינה בבור שבצבץ מעל גובה הכביש. לדבריה, לא היה במקום כל תמרור שהזהיר מפני המכשול. בחקירתה הנגדית ציינה כי אינה זוכרת אם היו שלטים אחרים באזור שלא התייחסו ספציפית לבור הספיגה אך היא זכרה כי הבחינה במקום בסרטי סימון, אך לא בנתיב נסיעתה. מהירות נסיעתה היה כ-30-20 קמ"ש.

4.מנהל הנתבעת העיד כי הוא נכח באתר העובדה כל יום, ובהתאם להוראות המשטרה הכביש היה סגור לתנועת כלי רכב ובמקום הוצבו תמרורים. גם כשהוצג בפניו מסמך תנאי המשטרה לביצוע העבודות בכביש, שהוגש על ידי ב"כ הנתבעת (נ/1) ממנו עולה כי אין לסגור את הכביש לתנועה, הוא עמד על טענתו כי הכביש היה סגור באמצעות מחסום – שני עמודי מתכת שביניהם רשת צהובה, ולדעתו, רכב התובעת פרץ את המחסום.

הדין עם התובעת, ולהלן נימוקי פסק הדין בתמצית כמצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

5.עדותה של נהגת רכב התובעת כי רכבה נפגע עת נסעה על בור הספיגה מהימנה עלי. בתמונות שצולמו על ידה מיד לאחר שהרכב נפגע (ת/2) ניתן לזהות כי הבור בולט מעל שטח פני הכביש. אין צורך כי הבליטה תהיה בגובה רב המגיע עד לתחתית כלי הרכב. לא פעם, די בבליטה קטנה כדי לגרום נזק ממשי. הדבר תלוי במיקום הפגיעה, בזווית הפגיעה, במהירות הנסיעה ובגורמים נוספים.

6.גם עדותה של נהגת רכב התובעת כי לא הבחינה בתמרורים במקום שאסרו את הכניסה לכביש או הזהירו מפני סכנות הטמונות בנסיעה בו, מקובלת עלי. טענתו של מנהל הנתבעת כי הכביש היה חסום לתנועת כלי רכב, לא זו בלבד שלא נטענה כלל על ידי הנתבעת בהגנתה, במסגרתו רק טענה לנסיעה רשלנית ולא זהירה של נהגת רכב התובעת; ולא זו בלבד שלא הובאה לה כל ראייה, אם בדמות תמונות מהמקום ואם באמצעות עדים, שכן מנהל הנתבעת טען כי על סגירת הכביש הייתה אחראית חברת אבטחה וניתן היה להביא עד מטעמה או מסמכים המעידים על ההתקשרות עמה; אלא שהמסמך שהוגש על ידי הנתבעת עצמה (נ/1) עולה כי בהתאם להוראות המשטרה, בשלב ביצוע חפירה בכביש "ניתן לסגור נתיב אחד בלבד בכל שלב" וכי "גם בזמן הסלילה יסגר נתיב אחד בכל פעם". הדעת נותנת כי הנתבעת לא פעלה בניגוד להנחיות המשטרה ומה גם שדיירי הרחוב לא היו מסכימים לסגירת המעבר לביתם במשך חודשיים-שלושה של ביצוע העבודות. גם התמונות ממועד האירוע שהוצגו (ת/2) מלמדות כי כלי רכב לא מעטים נסעו בכביש וחנו בצדיו, ונוכח האמור אין מקום לקבל את טענת מנהל הנתבעת כי רבים מהנהגים פרצו את המחסום. זאת ועוד. אם אכן דיירי הרחוב פרצו את המחסום, היה על הנתבעת לפעול לסוגר את המעבר בצורה טובה יותר, כמובן רק נתיב אחד כפי שהתווה על ידי המשטרה. בנסיבות אלו, שעה שמנהל הנתבעת טוען כי הכביש היה סגור, אין מקום לקבל את עדותו כי במקום הוצבו שלטים המזהירים מפני הסכנות הצפויות לנוסע בכביש, שכן לשיטתו, משעה שהכביש סגור ואסור למעבר מה טעם יש בהצבת שלטים להכוונת נסיעה זהירה. די בכך, אפוא, כדי להצביע על רשלנותה של הנתבעת אשר לא פעלה לתמרור מתאים ולא פעלה לסימון הסכנות שהיו מצויות בכביש שהיה בשלבי עבודה שונים.

7.עם זאת, יש מקום להשית על נהגת רכב התובעת אשם תורם, שכן מעדותה עולה כי לא נתנה דעתה די הצורך על מצבו של הכביש ולא התאימה את נסיעתה לתנאי הכביש, כשלא יכולה להיות מחלוקת שניכר היה בו כדי הוא מצוי בשלבי עבודה וכי הנסיעה בו בלא מתן תשומת לב מספקת עלולה לגרום נזק לכלי הרכב הנוסעים בו. מהירותה של נהגת רכב התובעת לפי טענתה יחד עם עדותה כי לא הבחינה בבור הספיגה בטרם עלתה עליו עם רכבה, מטילה לפתחה אשם שאני מעריכו בשיעור 25%.