בקשה לסילוק על הסף שהגישו המבקשים, הם הצדדים השלישיים בתביעה, כנגד הודעה לצד שלישי שהגיש המשיב-הנתבע.
1.ברקע הדברים, בתמצית: התובעת, עיריית תל-אביב, הגישה תביעה נגד המשיב בקשר עם חובות ארנונה שצבר אביו המנוח משה יפה (להלן: המנוח) בקשר עם נכס מסחרי ברח' לבונטין 17 בתל-אביב בשנת 2001. המנוח הלך לבית עולמו בחודש פברואר 2004. התובעת ביארה כי המתינה עם הגשת תביעתה, שהוגשה רק בחודש אוקטובר 2013, נוכח מאבק ירושה בין המשיב לבין אחרים (שייאמר מיד – הם הצדדים השלישיים), שסופה בהסכמה – לידיעת התובעת, הנסמכת על הודעת הצדדים השלישיים – שלפיה המשיב הוא שיזכה בנכסי העזבון. נכסים, גורסת העירייה, קרי גם חובות, ומכאן התביעה.
2.המשיב התגונן במגוון טענות, ביניהן התיישנות ושיהוי. אך עוד טען כי למעשה אינו היורש היחיד של עזבון אביו, וכי הצדדים השלישיים, הם צאצאי אשתו השניה של המנוח, הם האמורים לשאת בנטל הארנונה. כמבואר בכתב ההגנה ובפרט בהודעה לצד שלישי שהגיש, הרי שעוד באחרית ימיו של המנוח פעלו אשתו השניה, שהלכה אף היא בינתיים לבית עולמה, וילדיה (הם המבקשים-הצדדים השלישיים) להשתלטות על נכסיו (לאחר מכן – עזבונו) של המנוח, הכל כטענת המשיב. המבקשים, נטען, נהגו בעזבון מנהג בעלים לאורך שנים. המשיב נקט הליכים משפטיים שסופם, בשנת 2012, בהסכם לפיו המשיב (כך פרשנותו את ההסכם) יירש נכסים שונים מעזבון אביו, ברם המבקשים קיבלו את יתרת פירות העיזבון, וממילא, גורס המשיב, אף את חובותיו. כיוון שלשיטת המשיב, המבקשים נהגו בנכס מנהג בעלים בעת יצירת החוב, וממילא נוכח האמור בהסכם הפשרה שבין הצדדים, הרי שעליהם הנטל לשאת בחוב, ככל שיחויב בו המשיב כנתבע.
3.המבקשים, בהתגוננותם מפני ההודעה לצד השלישי, גרסו אף הם כי על החוב חלה התיישנות. לגוף ההודעה גרסו כי אינם יורשי המנוח, וככאלה אינם חבים בדבר. הם הוסיפו כי הנכס פונה עוד בשנת 2001, כך שלעת פטירת המנוח בשנת 2004, לא היה הוא חלק מן העיזבון. בנוסף, הטעימו המבקשים, הרי שהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, קובע כי למשיב לא תהיינה עוד טענות כלפי המבקשים, בתום חלוקת הנכסים המוסכמת.
4.אף שהמבקשים גרסו כי דין ההודעה לצד שלישי סילוק על הסף, הם לא הגישו בקשה סדורה עד הנה שלפיה בית המשפט אכן יורה על סילוק כאמור. חלף זאת התקיימו צמד דיונים (לאחר מהם – לא ראו המבקשים להתייצב אישית לצד באת כוחם, חרף הוראת בית המשפט בעניין), שבמהלכם נעשו אף ניסיונות להביא לייתור תביעה דלת היקף זו. רק בתום הישיבה השניה – ולאחר שבמהלכה נבחנה בפירוט האפשרות להשלים את בירור המחלוקת כהוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, והצדדים נתבקשו למסור עמדתם – הודיעו המבקשים כי הם עומדים על הכרעה בדרישתם לסילוק על הסף של ההודעה לצד שלישי.
5.נוכח האמור הוריתי למשיב להגיב לבקשת הסילוק על הסף. הוא ביאר עמדתו: ראשית, סילוק על הסף ייעשה במשורה, ולא זה המקרה לשיטתו. שנית, אין לראות בו היחיד שנהנה מנכסי העיזבון של המנוח. כאמור בהודעתו לצד שלישי, המבקשים נהנו מנכסי העזבון. הסכם הפשרה שבין הצדדים, שהמבקשים נדרשו רק לסעיפים 6 ו-7 לו, כולל סעיף נוסף, סעיף 2, שלפיו "כל פירות נכסי עזבון משה יפה ז"ל שיתקבלו עד למתן פסק הדין יישארו בידי הנתבעים [הם המבקשים – א"צ]". מועד פסק הדין – שנת 2012. פירות העזבון, ובכללם פירות הנכס מושא ההליך, התקבלו בידי המבקשים, טוען המבקש, ומכאן גם חבותם לנשיאה בארנונה בגינם. לשיטת המשיב, הרי שלמבקשים נצמחה חבות לשאת בחבות הן נוכח הסכם הפשרה האמור, הן כיוון שיש לראותם כיורשים מכוח חוק הירושה, שכן הוא לא קיבל את הזכויות במלוא נכסיו של המנוח (לרבות פירות העיזבון שנצברו כבר) כי אם חלקם.
6.המבקשים, אף שבסדר דין מהיר עסקינן, נטלו חירות לעצמם להשיב לתגובת המשיב. עמדתם: אינם יורשים. אין לראות בהם כמי שנהנו אף מפירות העיזבון. את הביטוי "כל פירות עזבון משה יפה ז"ל שיתקבלו עד למתן פסק הדין", מפרשים הם כמכוון לפירות שיתקבלו בין מועד כריתת ההסכם (שניתן להבין כי נכרת במהלך חודש פברואר 2012) – ולא ממועד צבירת הפירות בעבר – ועד ליום מתן פסק הדין (23.2.2012). בתקופה זו, מטעימים המבקשים, לא נהנו מפירות כלשהם, ומכאן שאין לחייבם לשאת בחוב הארנונה.
7.דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. סילוק על הסף של תובענה (והודעה לצד שלישי היא כמובן תביעה, אף אם מותנית) בנימוק של היעדר עילה ייעשה במקרים נדירים בלבד (רע"א 1635/13 מדינת ישראל נ' אלדר בפיסקה 13 והאסמכתאות שם (12.3.13)). בית המשפט ייזהר זהירות יתירה שלא לסגור את שעריו לפני תובע, טרם שהשמיע טענותיו, אלא אם ברור שאין אפשרות ולו קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש (ראו: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל בפרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות בע"מ (4.6.07); עניין אלדר).
8.כפי שטוען המשיב, ובצדק, הרי שהמקרה שלפנינו אינו נמנה כלל ועיקר עם החריגים לכלל האמור. מן ההודעה לצד השלישי, היא התביעה לענייננו, עולה, אם נתמצת, טענת המשיב לחבותם של המבקשים כמי שנהנו מכלל נכסיו של המנוח, עוד טרם מותו בשנת 2004 ועד להשלמת הסכם הפשרה בשנת 2012. יתרה מכך, המשיב רואה במבקשים משום יורשים, שכן זכייתו בנכסי העיזבון, שמונה שנים לאחר הפטירה, הייתה לשיטתו חלקית. המשיב מוצא בהסכם הפשרה אף עיגון לכך שהמבקשים נהנו מפירות העיזבון, וככאלה חבים אף בחובותיו.