פרנקל נ' מריסאט ואח'

1.תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 13.10.2016 בהרצליה פיתוח. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 7,579 ₪, בגין עלות תיקונים (כ-4,900 ₪), שכר שמאי (700 ₪) ועגמת נפש (2,000 ₪). יוער לגבי הנזק, כי הגם שבכתב התביעה נתבעה עלות תיקון הנזקים, התברר כי האופנוע שנפגע נמכר בלא תיקון, וכי לטענת התובע נמכר האופנוע תמורת סכום השווה להפרש בין מחיר המחירון שלו לבין עלות התיקונים, ולפיכך עלות התיקונים משקפת למעשה את הפסדיו במכירה.

2.במאמר מוסגר אעיר לגבי האמור לעיל, כי הגיעה העת שתובעים ידייקו בכתבי הטענות שלהם, ויציגו מלכתחילה את הגרסה המלאה הידועה להם; אין זה מופרך כי תביעה תידחה מטעם זה בלבד, של הרחבת חזית המחלוקת או הצגת גרסה השונה מזו המופיעה בכתב התביעה. מכל מקום, כפי שנראה, דינה של התביעה במקרה זה להידחות אף בלאו הכי.

3. התובע טוען כי ממרחק ניכר (הוא נקב ב-200 מ', אך גם אם נניח כי הגזים, מדובר בוודאי בעשרות רבות של מטרים) ראה לפניו את רכב הנתבעים משלים פנייה אותה זיהה כפניית פרסה (אם כי לא ראה את תחילתה, והסכים כי יכול ומדובר בסיומה של פנייה שמאלה מרחוב המגיע מצד שמאל אל הרחוב עליו נסע התובע). הוא האט את מהירות רכיבתו, סבר כי נוצר קשר עין עם נהג הרכב, והמשיך בלא עצירה אל לפני קו ההתקדמות של נהג הרכב, תוך שהוא מסתמך על זכות הקדימה שלשיטתו היתה שלו, אלא שהרכב לא עצר, שכן נהגו לא הבחין באופנוע, והתאונה התרחשה.

4.הנתבע 1, מנגד, טוען כי כלל לא הגיע מפניית פרסה או מפנייה שמאלה, אלא כי נסע על אותו כביש מתחילתו (דהיינו: באותו כיוון נסיעה של האופנוע, אולם עשרות מטרים לפניו). הוא לא הבחין באופנוע בשום שלב, עד ששמע את פגיעתו של האופנוע בדופן ימין אחורית של הרכב.

5.גרסתו של הנתבע 1 היתה עמומה, ולא התיישבה היטב עם נסיון החיים, גם אם לא ניתן לפסול אותה לחלוטין; אולם נראה, כי גרסתו של התובע מסתברת יותר, ומכל מקום היתה משכנעת ובהירה יותר.

6.אלא, שגם לפי גרסת התובע, קשה למצוא נקודות זכות לאופן נסיעתו. גם אם נאמר, כי אכן זכות הקדימה היא שלו, קשה להבין מדוע בחר לממש אותה, בנסיבות בהן מבצע רכב פניה לפניו, אינו מראה סימני עצירה, ומהווה סכנה ברורה לרכושו ולגופו של הרוכב. הדעת נותנת, כי נהיגה זהירה היתה מחייבת אותו להאט עד כדי עצירה, ולאפשר לרכב להשלים את הפניה, גם אם זו נעשתה תוך הפרת זכות הקדימה של התובע.

7.מעבר לאמור, ממילא לפי עדותו, כי ראה את הרכב בשלבי הסיום של הפניה ממרחק של עשרות מטרים, קשה להסכים עם הטענה, כי זכות הקדימה היתה שלו. זכות קדימה נבחנת במקום בו שני כלי רכב צפויים להיפגש בדרך באותה נקודת זמן ומרחב, והיא נבחנת ברגע בו יכול אחד הנהגים להבחין במשנהו. אם הרכב היה לקראת סוף הפניה כאשר האופנוע היה מרוחק עשרות מטרים ממנו (שלא לומר: 200 מ', כעדות התובע), הרי שבעת תחילת הפניה לא היה האופנוע רלוונטי לשאלת זכות הקדימה, ומשעה שהחל הרכב בביצוע הפניה, והיה במהלכה ובתוך הצומת, ממילא זכות הקדימה עברה אליו, ואם הגיע למקום האופנוע לאחר מכן, עליו לאפשר לרכב להשלים את פנייתו בבטחה.

8.משכך, אני קובע כי מאחר שגם לגרסת התובע עיקר האחריות לקרות התאונה מוטלת על שכמו, הרי שדין התביעה להידחות.

9.בנסיבות, ובהינתן שעדות הנתבע לא תרמה לבירור העובדות לאשורן, אני דוחה את התביעה בלא לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ח, 21 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.