תא"מ 31658-01-13 מי הרצליה בע"מ נ' אינבסטלום הולדינגס ג.ע. בע"מ

לפניי תביעה לתשלום חוב נטען בגין צריכת מים וביוב בסך 10,416 ₪ בגין נכס ברחוב הנדיב 71 בהרצליה.

התובעת – מי הרצליה בע"מ – היא תאגיד שהוקם על פי הוראות חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001 (להלן: "חוק תאגידי מים"). הנתבעת מחזיקה בזכויות הבעלות בחלקים מן הנכס שברחוב הנדיב 71 בהרצליה, לאחר שרכשה אותו – לטענתה בנאמנות עבור בעלים שונים – מכונס נכסים.

לטענת התובעת, הוסכם בינה ובין חברה ושמה "בית מסחר הנדיב בע"מ" (להלן: "בית מסחר הנדיב") כי אספקת המים לבניין תיעשה באמצעות מד מים ראשי, והחשבונות בגין צריכת המים נערכים לפי יחס השטחים לפי ספריה של התובעת.

הנתבעת טוענת, כי התובעת לא הציגה לפניה נתונים המבהירים בגין אילו שטחים בדיוק היא נתבעת לשלם בגין מים וביוב. הנתבעת טענה, כי רישום הנכסים בבניין אינו מסודר כדבעי, וכי ברשות התובעת, כמו גם ברשות העירייה, אין רישום מלא, מדויק ונכון של המחזיקים השונים בחלקים השונים של הנכס. בנסיבות אלה טענה הנתבעת, כי אין היא יכולה להתמודד כלל עם התביעה, באשר לא ברור לה אילו נכסים נכללים בה, ועל כן – אין היא יכולה לבחון האם נכסים אלה מוחזקים על ידה, האם הוצגו הסכמי שכירות בגינם וכיוצא באלה.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לתביעה, וכי דינה להידחות.

התובעת היא תאגיד בעל מאפיינים ציבוריים. היא חלק מהרשות המינהלית, ובאופן ספציפי יותר – חלק מהשלטון המקומי, ועל כן – חלה עליה חובת תום לב מוגברת במגעיה עם לקוחותיה. גם אם לא נניח כי חובת תום לב זו מצדיקה הכבדה בנטל המוטל עליה עת היא מבקשת לתבוע את החייבים לה, שהרי מן העבר האחר לחובת תום הלב עומדת העובדה כי הכספים שמנהלת התובעת – ותאגידים דומים לה – כספי ציבור הם, אשר יש אינטרס ציבורי ברור ומובהק בגבייתם, בוודאי שאין היא זכאית להקלות ראייתיות בהוכחת תביעתה.

הקושי העיקרי שמצאתי בראיותיה של התובעת אינו נוגע לצריכת המים – צריכה אשר כלל לא הייתה שנויה במחלוקת – כי אם לסוגיה מקדמית עוד יותר: זיהוי הנכסים שבגינם נצבר החוב הנטען.

התובעת הסתמכה על רישומים מספריה, אולם לא ביססה – לא בתצהירה מטעמה ואף לא בכתב התביעה – את קבילותו של המסמך, ולא ביססה את התנאים להכרה בו כרשומה מוסדית כמשמעה בסעיף 35 ו-36 לפקודת הראיות. אולם גם מעבר לכך. עולה, כי הרישומים לא בוצעו כלל על ידי התובעת, כי אם על ידי עיריית הרצליה, אשר הסבה לתובעת את זכויותיה וחובותיה מכוח ההסכם נספח א' לתצהיר התובעת, הסכם שנערך בשנת 2010. מכאן שכל ההתרחשויות שקדמו לשנת 2010 – דוגמת ההסכמה הנטענת עם בית מסחר הנדיב, וכל רישום שנערך קודם למועד ההסכם – ולמצער לפני מועד הקמת התובעת, ביום 19.11.2008, לא נערכו על ידי התאגיד עצמו, ועל כן – אינם מהווים רשומה מוסדית כנדרש.

יתרה מכך. התובעת לא הציגה כל אסמכתא לבעלות של הנתבעת במקרקעין שמכוחם היא נתבעת, אפילו לא נסח רישום במרשם המקרקעין. לעניין זה חשיבות רבה, אף שהנתבעת אינה כופרת בהחזקתה בשטחים מסוימים בנכס, וזאת לנוכח טענתה הברורה של הנתבעת, כי אין לה ידיעה ביחס לזהותם הפיזית של הנכסים שבגינם היא נתבעת.

ודוק: עמדתה של הנתבעת הייתה, לכל אורכו של ההליך, שככל שתקבל מידע שיראה כי היא חבה כספים כלשהם בגין צריכת מים שנכסים שבהחזקתה, בכוונתה לשאת בתשלום. בישיבות המקדמיות שהתקיימו בתיק הובהרה נקודה זו (וראו, למשל, עמ' 3 ש' 20 – 21 לפרוטוקול), ומותב זה אף הציע, בדיון מחוץ לפרוטוקול, כי התובעת תערוך מיפוי מדויק של הנכסים ובעליהם – על מנת לאפשר גביית אמת של תשלומים בגין צריכת מים. התובעת בחרה שלא לעשות כן.

אבהיר עוד, כי אני סבור, שגם אילו הרישומים שהוצגו היו עומדים בדרישות הדין ומהווים "רשומה מוסדית", גם אז הם מהווים ראיה הניתנת לסתירה. לא התרשמתי כי המצהיר מטעם התובעת יכול היה לתרגם את נתוני הזיהוי של הנכסים לנתונים פיזיים בשטח, קרי – אני סבור, כי אילו נערך ביקור בנכס, ומר דנינו היה מתבקש להוביל את הסיור אל הנכסים שבמחלוקת – הוא היה מתקשה לעשות כן (וראו לעניין זה, למשל, עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 10 - 13). עוד יש לציין, כי מר דנינו לא ידע לציין את שטחו הכולל של הנכס, ומכאן שלא יכול היה להגן על התחשיב שנעשה, ואשר עניינו חיוב pro rata של צריכת מים ביחס לחלקו היחסי של נכס נתון מכלל הנכסים.