1.תביעה ותביעה שכנגד אלה עניינן נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 29.11.2015 בצומת ברורים. בתביעה העיקרית, התובע טוען לנזקים בסך כולל של 22,539 ₪, בגין עלות תיקונים, ירידת ערך, שכר שמאי ועגמת נפש; ואילו בתביעה שכנגד, התובעת שכנגד טוענת לזכותה לשיבוב נזקים בסך כולל של 8,075 ₪, בגין עלות תיקונים, ירידת ערך ושכר שמאי. לשם הנוחות, יכונו להלן הצדדים לפי תפקידיהם בתביעה העיקרית.
2.אין חולק, כי התאונה ארעה כאשר הפינה הימנית-קדמית ברכב התובע, שנסע דרומה על כביש 40, פגעה בפינה הימנית-אחורית ברכב הנתבעות, שנסע צפונה על כביש 40 ופנה שמאלה לעבר חוות ברורים. הצומת אינו מרומזר, לכל כיוון שני נתיבים (בנוסף על הנתיב לפניה שמאלה, ששימש את רכב הנתבעות), ואיי תנועה בנויים מפרידים בין הכיוונים, כמו גם ממערב, בין כביש 40 לכביש הגישה לחווה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.
3. התובע טוען כי נסע כדרכו, במהירות של כ-90-100 קמ"ש, על הנתיב הימני, הבחין ברכב הנתבעות כשהוא פונה שמאלה וחוצה את נתיב נסיעתו, בלא לתת לו זכות קדימה, וסטה שמאלה כדי לנסות ולהימנע מתאונה ולעבור מאחורי רכב הנתבעות, אולם לא הצליח לחמוק מהפגיעה. התובע עוד טוען כי רכב הנתבעות לא עצר, אלא המשיך בתנועתו לעבר החווה, והתובע דלק אחריו רגלית, ותפס אותו לאחר מספר מטרים, אלא שהנתבעת 1 סרבה לשוחח עמו, בטענה שהוא אשם בתאונה, ורק לאחר מספר דקות הגיע למקום מאן דהוא מתוך החווה, מטעמה, לשם החלפת הפרטים.
4.הנתבעת 1 טוענת, כי כשחצתה את כביש 40 לא ראתה רכב כלשהו המגיע מכיוון צפון, ואת המכה ברכבה חשה כשכבר התקרבה לשער החווה, כמה וכמה מטרים לאחר שסיימה את הפנייה. היא אישרה, כי התובע פנה אליה, וכי סרבה לשוחח עמו, וכי מי מעובדי המקום סייע לה בהמשך.
5.מטעם הנתבעות התייצב גם עד ראיה, מר ואזנה, שסיפר כי נסע אף הוא דרומה על כביש 40, כי הבחין ברכב התובע נוסע מאחוריו תוך מעבר נתיבים פראי אגב עקיפות כלי רכב, כי הרכב אף עקף אותו בחדות, כשהתקרבו כדי 150 מטר מצומת ברורים, כי באותו שלב כבר הבחין ברכב הנתבעת 1 כשהוא עוצר לקראת פניה שמאלה, ואף פונה, וכי כשחזר רכב התובע לנתיב הימני, לאחר העקיפה, הגיע עד לקצהו הימני של הנתיב, ושם פגע ברכב הנתבעות שכבר כמעט השלים לחלוטין את הפניה.
6.אם מתחילה נדמה היה, כי זכרונה של הנתבעת 1 מתעתע בה, לאור מיקום ארוע התאונה בכביש הגישה לחווה, מתברר כי גרסתה מתיישבת היטב עם גרסתו של עד הראיה מטעמה, שכן אם היתה בתנועה, כמעט השלימה לחלוטין את הפנייה, והיתה עם רובו של רכבה (שאורכו כ-4 מטרים) כבר בתוך כביש הגישה (שלא נראה, על פי התמונות, כארוך יותר מכ-20-25 מטרים), בהחלט יתכן כי לתחושתה נפגע רכבה כשכבר היה בדרכו לשער, ולא על הכביש הבינעירוני.
7.אין מניעה, עקרונית, מכך שהתובע יסע במהירות של 90-100 קמ"ש, אולם בהינתן העובדה שרכבו הוא רכב יוקרה ספורטיבי (מרצדס SLK350), והכביש הוא ארוך, ישר, דו-נתיבי, וריק למדי, דרושה מידה רבה של ריסון בנהיגה כדי להישאר במהירויות אלה. על רקע זה, ועל רקע היות מר ואזנה עד ראיה אובייקטיבי, אני נוטה לקבל את עדותו, כי הוא עצמו נסע במהירות כזו, של 90-100 קמ"ש, ואילו התובע עקף אותו במהירות גבוהה בהרבה.
8.עקיפה מהירה וחדה זו – והיותו של רכב התובע נמוך, ורכב עד הראיה מסחרי – יש בה גם כדי להסביר מדוע ראה התובע את רכב הנתבעות רק ברגע האחרון; ובהקשר זה יש להדגיש, כי עדותו הראשונה, הספונטנית, של התובע, היתה כי ראה לפתע רכב חוצה את הכביש לפניו, ורק לאחר מכן הוסיף כי ראה אותו עוד קודם לביצוע הפניה. עדותו הראשונה מהימנה יותר בעיני, ומתיישבת טוב יותר עם שאר הראיות.
9.על מנת לייחס אחריות לנתבעת 1, יש לקבוע, כי הפרה את זכות הקדימה של הרכבים הנוסעים דרומה, בכלל, ורכב התובע, בפרט, אולם שאלת זכות הקדימה אינה מתעוררת אלא כששני כלי הרכב צפויים לשהות בצוותא בצומת, אם אחד מהם לא יאפשר למשנהו לעבור בבטחה. מקום בו הרכב, לו תיאורטית נתונה זכות הקדימה, נוסע מהר בהרבה מהמצופה, לא אמורה היתה להתעורר שאלת זכות הקדימה, שכן רכב הנתבעות אמור היה להיות מסוגל להשלים בקלות פניה שמאלה, זמן מספיק לפני שיגיע אליו רכב התובע.