תא"מ 30774-08-12

התביעה הוגשה בעילה של כליאת שווא.

למרות מיהות הנתבעים נגדם הוגשה התביעה, הנתבעת היא למעשה מדינת ישראל.

1.התובע, שהוא נתין זר, הגיע לישראל תוך קבלת אשרת עבודה והועסק בתחום החקלאות. לאחר שהואשם בעבירה של יבוא סם, ריצה 12 חודשי מאסר בכלא "אשל". מוסכם על הצדדים כי עם האישום נשללה מהתובע אשרת העבודה בישראל, משכך היה התובע לשוהה בשלא כדין ועם סיום ריצוי המאסר היה צריך להיות מורחק מישראל.

ביום 23/7/12 ניתנה החלטת וועדת השחרורים לפיה היה אמור להיות התובע משוחרר ממאסרו ביום 3/8/12. למרות האמור אין מחלוקת שהתובע לא שוחרר באותו יום ממאסרו ואף לא הועבר למתקן כליאה אחר המיועד לשוהים שלא כדין, אלא שוחרר מהכלא והורחק מישראל רק ביום 20/9/12.

2.לטענת התובע אי שחרורו של התובע מהכלא נבע מרשלנות של הנתבעת המגיעה עד לכדי נגישה בגינה הוא תובע פיצוי. ב"כ התובע מיקד טענתו לכך שהתובעת לא פעלה להרחקתו של התובע מישראל כלל ו/או לא במהירות הנדרשת. לטענתו, התובע נשכח בכלא למעלה מ- 60 ימים ומתוכם לפחות 40 ימים ללא הצדקה (ראו גם תצהירו של התובע בבקשה לעדות מוקדמת).

3.מנגד טענה הנתבעת כי פעלה כדין וטיפלה כראוי בעניינו של התובע. לטענתה, עם שחרורו מהכלא היה אמור להיות התובע מורחק מישראל, אך משלא אותר דרכונו הוצא לתובע 'מסמך נסיעה' מאת הקונסוליה התאילנדית בישראל, הכל תוך זמן סביר ועל-פי דין.

לטענת הנתבעת לאחר החלטת וועדת השחרורים מיום 23/7/12 ועוד קודם למועד השחרור על-פי אותה החלטה (3/8/12) הובא התובע לשימוע לפני הרחקתו בהתאם לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; וביום 6/8/12 נערך לו דיון בבית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין. משלא אותר דרכונו והנתבעת נאלצה להמשיך להחזיקו בכלא, נערך לתובע דיון נוסף בבית הדין למשמורת ביום 28/8/12. וכך לאחר שהוצא לו 'מסמך נסיעה' תחת הדרכון שלא נמצא, ונשמעה עדותו המוקדמת במסגרת תיק זה, הורחק התובע מישראל ביום 20/9/12.

דיון ומסקנות:

4.טענתו של התובע היא לכליאת שווא שלא כדין. טענה זו של התובע תהא לעוולה בנזיקין בת פיצוי מקום בו לא יוכח שהתובע היה נתון במשמורת כדין לפי הוראות חיקוק (סע' 26 ו- 27(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בצד האמור יהיה גם מקום לבחון אם המשך כליאתו של התובע לא נבעה מתוך מחדל של הנתבעת אשר שכחה לפעול בעניינו של התובע לצורך הרחקתו מישראל ובכך נותר התובע במאסר לשווא.

5.החזקתו של התובע בכלא עד ליום 3/8/12 היתה בהתאם לפקודת מאסר (נספח 5 לכתב ההגנה) וזאת לאחר ביצוע עבירה של ייבוא סם (הכרעת הדין מצורפת כנספח 4 לכתב ההגנה). כליאתו מעבר לאותו מועד נעשתה תחילה על בסיס צו משמורת מיום 2/8/12 (נספח 8 לכתב ההגנה) תוך פיקוח ואישור של בית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין את צו המשמורת (פרוט' דיון מיום 6/8/12 צורף כנספח 10 לכתב ההגנה ופרוט' דיון מיום 28/8/12 צורף כנספח 12 לכתב ההגנה). החזקתו של התובע במשמורת בבית סוהר "אשל" תחת העברתו למתקן כליאה לשוהים שלא כדין נעשתה בשל הגדרתו 'סג"ב' (סיכון גבוה לבריחה).

לאור האמור, החזקתו של התובע בכלא – תחילה במאסר בגין עבירת ייבוא הסם שביצע ולאחר מכן במשמורת כשוהה שלא כדין – היתה איפוא על-פי דין, וזאת מכוח החלטות של רשויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות.

6.עיקר תביעתו של התובע עילתה בטענה שנשכח בכלא (סע' 2.2 לכתב התביעה). במהלך הדיונים ביקש ב"כ התובע למקד טענתו ולטעון כי העיכוב בין מועד שחרורו של התובע על-פי החלטת ועדת השחרורים לבין הרחקתו מישראל, היה עיכוב לא סביר (ראו טענת ב"כ התובע בפרוט' הדיון מיום 16/11/14 בעמ' 5, ש' 2). הנתבעת ביקשה לראות במיקוד הטענה הרחבת חזית (סע' 26 לסיכומי הנתבעת).

7.סע' 13(ד) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 אינו מתיר הרחקתו של אדם אלא בחלוף 3 ימים מיום צו ההרחקה, כך שממילא מיום שחרורו (3/8/12) לא ניתן היה להרחיקו לפני 6/8/12.

מעבר לאותו מועד, בהתאם לעדותו של מר ישי פז, ממונה מתקן 'סהרונים' מטעם רשות ההגירה במינהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה, פעלה המדינה או מי מרשויותיה כדי לפעול להרחקתו של התובע מישראל. מכאן שלא ניתן לקבל הטענה שהתובע נשכח בכלא. עדותו של המר פז למעשה לא נשללה.

8.לצורך הרחקתו של התובע מישראל היה צורך בדרכונו או בהעדרו ל'מסמך נסיעה' חלופי תקף. התובע עצמו אינו חולק כי דרכונו לא היה ברשותו (ראו עדותו המוקדמת של התובע. עמ' 4 לפרוט' הדיון מיום 20/9/12). למעשה התובע אף לא ידע לציין בידי מי מצוי דרכונו. בעדותו המוקדמת סבר כי דרכונו מוחזק בידי השוטרים, כשהכוונה ככל הנראה לשירות בתי הסוהר. משדרכונו לא הוחזק בידי רשות בתי הסוהר או רשות ההגירה, היה צורך לנסות ולאתר את הדרכון אצל מעסיקו של התובע קודם למאסרו.