-
זוהי תביעת שיבוב של התובע (להלן: "המל"ל" מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") כלפי הנתבעת שהיא רשות מוניציפאלית (להלן: "העירייה"). התובע שילם לגב' ר' כ' (להלן: "הנפגעת") תגמולים בגין אירוע נפילה ביום 17.3.04 ברחוב בשטחה המוניציפאלי של הנתבעת (להלן: "האירוע"). הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את אחריותה לאירוע וטענה כי תביעת הנפגעת סולקה על ידה לפנים משורת הדין ומבלי שהוכרעה שאלת האחריות ולכן על המל"ל להוכיח את אחריותה של הנתבעת לתאונה ולאחר מכן את הנזק.
-
הצדדים בתיק הגישו ראיות, כאשר המל"ל הגיש תיק מוצגים בלבד ואילו הנתבעת הגישה תצהיר של עובד שלה, מר יובל אוזן ונספחים לו, וכן הזמינה לעדות את הנפגעת.
-
בסמוך למועד ההוכחות הגישו הצדדים הודעה על הסדר דיוני ולפיו הצדדים מוותרים על ישיבת ההוכחות ויגישו מיד סיכומים מטעמם, כאשר הם שומרים על זכותם לצרף לסיכומים מסמכים וראיות. לפיכך מועד ההוכחות בוטל והצדדים הגישו סיכומים בלבד ללא שמיעת ראיות.
התיק הקודם- תיק הנפגעת כנגד הנתבעת
-
הנפגעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת בת.א. 2055/08 בבית משפט השלום בראשון לציון בפני כב' השופט י. קיינר (כ' ר' נ' עיריית חולון – להלן: "תביעת הנפגעת"). תביעת הנפגעת הסתיימה בפשרה במסגרתה שילמה הנתבעת לנפגעת סך של 20,000 ₪. בכתב הקבלה והשחרור הצהירה הנפגעת כך: "הנני מצהירה ומאשרת בזאת כי בתוך 45 יום ממועד שיימסר למשרד ב"כ העירייה כתב זה כשהוא חתום... אקבל מעיריית חולון סכום כולל של 20,000 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו ו/או ישולמו לי ביחס לאירוע נשוא כתב התביעה." (ההדגשה הוספה- ע.ר.).
דיון והכרעה
-
המל"ל טוען כי אינו צריך להוכיח את תביעתו כיוון שהנתבעת ניכתה בהסדר הפשרה את מלוא סכום ניכויי המל"ל ולכן הוא בעל זכות ל"השתק שיפוטי" כלפי הנתבעת. המל"ל הפנה להחלטה ולפסק דין של כב' השופטת י. הניג. האחד, החלטה מקדמית בת.א. (ת"א) 10907-02-12 המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית בת ים, והשני, ת.א. (ת"א) 38688-04-10 המוסד לביטוח לאומי נ' עיריית תל אביב.
-
בית המשפט העליון נתן דעתו לסוגייה זו ברע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.7.13), ונחלקו דעות השופטים. כב' השופט זילברטל שביטא בעניין זה את השקפת הרוב קבע כך:
"עינינו הרואות, כי גם בענייננו המבקשות לא הודו בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות ולפיכך לא השלימו עם חבותן כלפי הנפגע – וזוהי ודאי זכותן – אולם, וזו מהות העניין, בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין תשלום גמלאות המוסד לבין הנכות שנגרמה בתאונה, "נהנו" המבקשות מעמדתן האמורה, שכן, כפי שקבעו הערכאות קמא, הן ניכו בפועל את גמלאות המוסד מהפיצוי ששילמו לנפגע. בהקשר זה לא למותר לציין, כי קשה להלום את עמדת המבקשות שמשמעה יצירת הפרדה מלאכותית בין מערכת היחסים המשולשת – המזיק (המבקשות), הניזוק (הנפגע) והמיטיב (המוסד). למעשה, וזאת ברי לכול, בכל תביעה של נפגע הזכאי לגמלאות מהמוסד כנגד חברות ביטוח, מצוי ברקע המוסד, אף אם הוא איננו צד של ממש בהליך. המבקשות אמנם הגיעו להסכם פשרה עם הנפגע, אך הן עשו זאת תוך ניכוי גמלאות המוסד ולפיכך אין לאפשר להן לטעון עתה, בהליך מול המוסד, את הטענה ההפוכה לזו. נוכח האמור, סבורני כי בדין פסקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כי נגד המבקשות קם השתק שיפוטי. אלא, שכפי שפורט לעיל, אין אנו נזקקים לסוגיה זו, שכן במקרה דנא, ונוכח עמדה ברורה בה אחז המוסד בהתדיינות קודמת (לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות) אף המוסד מושתק, באופן המכשיל את תביעתו."(סעיף 19 לפסק דינו של כב' השופט צ. זילברטל).
-
כב' השופט י. דנציגר בפסק הדין הצטרף לעמדת כב' השופט זילברטל וקבע כך:
"בנוסף, בדומה לשופט זילברטל אף אני סבור כי בנסיבות העניין, משניכו המבקשות בפועל את גמלאות המוסד לביטוח לאומי מהפיצוי ששילמו לנפגע, במסגרת הסכם פשרה שאליו הגיעו בתביעת הנפגע, אין להתיר להן לטעון בהליך שאותו הן מנהלות מול המוסד לקיומו של קשר סיבתי בין תשלום גמלאות המוסד לבין הנכות שנגרמה לנפגע כתוצאה מהתאונה."