הרקע ותמצית טענות הצדדים
1. תאונת דרכים בין רכב התובעת לרכב הנתבע 1, בגינה נגרם לרכב התובעת נזק כפי שצויין בכתב התביעה, בסך 900 ₪ - הוא הבסיס לתובענה זו.
2.נהגת רכב התובעת (להלן: העדה) טענה כי נסעה לאחור לתוך מקום חניה המקביל לכביש, ובעת שהיתה כבר כמעט כולה בתוך מקום החניה וחזית רכבה בולט במעט לנתיב הנסיעה – יתכן שבעת נסיעה לאחור ויתכן שבעמידה - נפגעה מרכב הנתבע 1 שהגיע מאחוריה.
3.הנתבע 1 (להלן: הנתבע) טען כי נסע בדרך כרכב שלישי בשיירת שלוש מכוניות, ולפתע נפגע מרכב התובעת.
דיון והכרעה
4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה, הכל כפי שיפורט להלן.
5.עדות העדה היתה מהימנה עלי. העדה הבהירה כי היא חונה לאט, כי הרחוב היה עמוס וכי החלה לחנות לאחר שהרכב שמאחוריה, המתין ואיפשר לה זאת. העדה הסבירה כי הפנתה מבטה לאחור תוך כדי החניה, כדי לבחון כמה מרחק נותר בינה לבין הרכב שמאחוריה, ובאותה עת לא ראתה את רכב הנתבע ורק לאחר שהחזירה מבטה לחזית והחלה או התכוונה להתחיל בנסיעה נוספת ואיטית לאחור, ארעה התאונה.
תיאור העדה את הרכבים שעצרו אחריה, והחלו לעקוף לאחר שפינתה מרבית נתיב הנסיעה, נראה סביר ומסביר דברים שאנו רואים במסגרת הנהיגה היום יומית כהתנהגות מקובלת על הכביש.
בשל כך אני נותנת אמון בעדות לרבות הססנות וחוסר הביטחון של העדה הן בעניין המרחקים והזמנים והן בשאלה, אם היתה בנסיעה לאחור או מיד לפני תחילת נסיעה. דווקא אי הוודאות הזו, מחזקת את אמינותה של העדה ולא מחלישה אותה והיא הותירה רושם של מי שאינה מנסה ליפות את העובדות או לשנות את הידוע לה על מנת להתאימו לגרסה כזו או אחרת.
6.התרשמתי כי העדה אינה יודעת להעריך את המרחק שהיה מאחוריה בשדה ראייתה וכי בהחלט יתכן כי הערכתה היתה בגדר ניחוש בלבד, וכי היא חרגה באופן ממשי מהמרחק בפועל. אציין לענין זה כי הנתבע 1 מצידו – שהיה נוכח באולם בעת שמיעת העדה – לא ציין ביוזמתו באיזה מרחק מדובר, ואף לא אישר את הנתון שציינה העדה.
7.לטעמי, התיזה שהציג ב"כ הנתבעים לעדה במהלך החקירה הנגדית (עמ' 2, שורות 14-17) הינו מטעה, שכן כאשר רכב התובעת מצוי כשכמעט כולו בנתיב החניה, ורק בחלקו הקטן בולט עם החזית לתוך הנתיב הנסיעה, אין בהמשך נסיעה לאחור כדי להגדיל את כניסתה לתוך נתיב הנסיעה.
8.הטענה כי למשך מספר שניות נוצרה הפוגה בתנועה שהגיעה מאחורי התובעת, כך שברגע שהסתכלה לאחור כדי לבחון את המרחק שנותר לה עד הרכב שמאחוריה, לא ראתה את רכב הנתבע מגיע, היא מתקבלת על הדעת. אפשר בהחלט כי בזמן שנותר עד לתחילת הנסיעה הנוספת לאחור, יכול היה להגיע הנתבע ברכבו, ובמיוחד אם המרחק קטן משמעותית מהערכתה המהוססת של העדה.
9.אינני מקבלת את הטענה כי בכל מקרה ובכל מצב, חלה "חובת אחריות אבסלוטית" על הרכב החונה בנסיעה לאחור, כטענת ב"כ הנתבעים. כאשר רכב המבקש לחנות לאחור יכול לעשות זאת בביטחה, לאחר שהרכב שנוסע מאחוריו עוצר וממתין, ונותן לו את האפשרות לעשות כן, והרכב החונה נמצא כבר ברובו בתוך מקום החניה, אין להטיל עליו אחריות ככל שהנהגים הנוסעים בדרך בוחרים להמשיך בנסיעתם ולעקוף אותו, בטרם הושלמה החניה.
במצב דברים זה, יכול נהג החונה את רכבו להשלים את החניה בנסיעה לאחור, או להמתין, או לצאת ממקום החניה בנסיעה לפנים באם הדרך פנויה. מעבר לשלוש אפשרויות אלה אין בידיו יכולת לנהוג בדרך אחרת. באם הבחירה של הנהג החונה היא סבירה בנסיבות העניין, לא ניתן "אוטומטית" להטיל עליו אחריות במקרה של התרחשות תאונה רק בשל העובדה שהיה במהלך השלמה של נסיעה לאחור לתוך מקום חניה.
10.הנתבע כלל לא ידע להסביר מה קרה ומה הוביל לקרות התאונה. לדבריו, במהלך הנסיעה נפגע באופן בלתי צפוי. הנתבע הבהיר כי לא ראה את רכב התובעת בטרם חלף לידו.
נראה כי תשומת ליבו של הנתבע היה בנסיעה בכביש עצמו, והוא לא התייחס בתשומת לב ראויה לרכבים החונים מימינו, דבר שהיה נדרש במיוחד לאור תיאור הדרך על ידי הנתבע כנתיבים די צרים ללא מקום לתמרון ימינה ושמאלה. גם לאחר התאונה, כאשר לכאורה צריכה היתה תשומת לבו של התובע להיות נתונה לנעשה מימינו, לא ראה את המרחק שבין רכב התובעת לרכב החונה לפניו ולא ידע להעריך מהו מרחק זה.
מכאן אני מסיקה כי הנתבע ראה את טור המכוניות החונה מימינו ראיה כללית בלבד, בלא ששם לב שיש רכב אחד הבולט משורת מכוניות זו.
11.נראה מתיאור הנתבע את הדרך כי נסע במרחק קטן יחסית מהרכבים החונים, ובמקרה זה שילוב של סטיה הקלה של רכב התובעת לתוך הנתיב, סטיה שלא הבחין בה הנתבע, וסטיה קלה מאוד של רכב הנתבע ימינה שגם כך היה קרוב לרכבים החונים, כדי להביא למגע בין רכבו לבין רכב התובעת, ולנזקים המתוארים בהודעה ת/1.