תא"מ 28054-04-14 מלמוד נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש לרכב בבעלות התובע, בסך של 15,684 ₪.

האירוע נושא התביעה אירע ביום 25.7.2012, ועובדות היסוד שלו – ככל שהן מצויות בידיעתם האישית של הצדדים – אינן שנויות במחלוקת:

• התובע החנה את רכבו בפתח תקווה, ברחוב כץ, ליד בית מספר 38, ויצא מן הרכב על מנת לאסוף את בנו מחוג;

• עם שובו של התובע לרכב, גילה כי רכב בבעלות הנתבע 2, שהיה נהוג אותה עת בידי הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") צמוד לרכבו, באופן שחלקו האחורי של רכב הנתבעת "רוכב" על חלקו הקדמי של רכב התובע.

עובדות אלה, כאמור, אינן שנויות במחלוקת, והן הבסיס להכרעות בהליך זה. עוד כאמור, התובע לא ראה בעיניו כיצד הגיעו שני כלי הרכב למצב האמור – שכן הדבר אירע כאשר יצא לאסוף את בנו, ולא היה לצד הרכב. הנתבעת אף היא טענה, כי החנתה את רכבה, ולא הבחינה כי פגעה פגיעה כלשהי ברכב אחר, אף כי לעדותה שלה, נהגה כשהיא מרוכזת, וכשחלונות הרכב פתוחים.

עם זאת, מאחר שאין מחלוקת בדבר המצב הפיזי-העובדתי: קרי, העובדה כי רכבה של הנתבעת נמצא כשהוא צמוד לרכב התובע – "רוכב עליו" כאמור, ומאחר שהנתבעת עצמה הודתה, כי "הטמבון שלי היה מעל הרכב של התובע" (עמ' 6 ש' 18 לפרוטוקול), אזי התרחיש שלפיו הנתבעת נסעה לאחור ופגעה ברכב התובע הוא תרחיש סביר יותר מהתרחיש ההפוך, שלפיו רכב התובע הוא שנסע קדימה ופגע ברכב הנתבעת. זאת אנו למדים גם מלוחות הזמנים כפי שהוצגו, ולא נסתרו: התובע טען כי הגיע למקום כבר בסמוך לשעה 17:30 (עמ' 1 ש' 14), ועדותו אומתה בעדות אחותו (עמ' 5 ש' 5), ואילו הנתבעת העידה כי הגיעה למקום בסביבות השעה 18:00 (עמ' 6 ש' 30). על כן ברי, כי כאשר הגיעה הנתבעת למקום ברכבה, רכבו של התובע כבר היה במקום ללא תנועה.

מכאן שאני קובע, על יסוד חומר הראיות והעדויות שהוצגו לפניי, כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת, אשר פגעה ברכבו של התובע בנסיעה לאחור.

כעת יש לבחון את סוגיית הנזק, והיא, בענייננו, הסוגיה הבעייתית. אף שהאירוע התרחש ב-25.7.2012, הרכב נבדק לראשונה בידי שמאי ביום 7.10.2013 – למעלה מ-14 חודשים לאחר מכן. כאשר נשאל התובע לסיבת השיהוי בבדיקת השמאי השיב, כי אביו היה מאושפז במצב בריאותי קשה, ומאחר שמנהל העבודה במוסך הבהיר לו כי התיקון עתיד להימשך שלושה שבועות, החליט התובע להמתין עם מסירת הרכב לתיקון בפרק הזמן הזה.

אלא שהסבר זה אינו יכול להסביר מדוע לא פנה התובע לשמאי לעריכת חוות דעת שמאית בסמוך למועד התאונה. גם אם ניתן להבין מדוע לא פעל התובע לתיקון הרכב – ויוער כי מנהל העבודה במוסך, מר אדרי, הוזמן להעיד, אך לא נשאל בחקירתו הנגדית דבר באשר למשך התיקון – לא ברור מה מנע מהתובע להזמין את השמאי לבחון את הרכב באותו מועד, או בסמוך לו.

ברי, כי חוות דעת שמאית שנערכה למעלה משנה לאחר קרות התאונה ערכה הראייתי מוגבל ביותר, בייחוד כאשר אין מחלוקת שהתובע המשיך לעשות שימוש ברכב כל אותה תקופה – שהרי מטעם זה בדיוק לא מסר את הרכב לתיקון.

עוד הוברר במהלך דיון ההוכחות, כי בדיקת השמאי שנערכה באוקטובר נועדה לשתי חוות דעת שונות: האחת ביחס לתאונה שבענייננו, והאחרת ביחס ל"תאונה עצמית" שביצע התובע בחניון ביתו, תאונה שבה, לטענתו, נפגע חלקו האחורי של הרכב. אף שחוות הדעת שצורפה כתמיכה לתביעה שלפניי עוסקת אך ורק בנזק לחלקו הקדמי של הרכב, ולא לחלקו האחורי, הרי לנוכח מרחק הזמנים בין התאונה נושא ההליך שלפניי ובין דוח השמאי, לעומת סמיכות הזמנים בין התאונה הנוספת ובין דוח השמאי, אני מתקשה לייחס את הנזקים הנטענים בחוות דעת השמאי לתאונה נושא הליך זה דווקא.