תא"מ 27606-08-14 זילברבוים נ' לייבוביץ

בפני תביעה לסילוק יד.

התובע הינו הבעלים במושע של 1/3 מהמקרקעין הידועים כגוש 6355 חלקה 353 ברח' שטמפפר 94 בפ"ת (להלן: הנכס), עליהם בנוי בניין דירות ובו ארבע יחידות דיור (להלן: הבניין) וכן חלקים נוספים, חצר ומבנה מחסן.

התובע טען בתביעתו, שהוגשה באוגוסט 2014, כי לאחרונה נודע לו שהנתבע מפעיל במחסן עסק של עוגות, וכן מתגורר בדירה בבניין, וזאת ללא רשותו והסכמתו. לכתב התביעה צורף מכתב דרישה של התובע לנתבע לפינוי הנכס, מיולי 2014.

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי הוא מחזיק בדירה ובמחסן מכח הסכם שכירות עליו חתם בשנת 2013 עם אביו של התובע, יוסף זילברבוים (להלן: האב) שמתגורר אף הוא בבניין ומשכיר את כל יתר יחידות הדיור בו, לרבות חנות. הנתבע הציג את חוזה השכירות בין הצדדים.

אין מחלוקת, כי הנכס היה בבעלות האב עד שנת 2005, שאז העביר מחצית מזכויותיו בו ללא תמורה לשלושת ילדיו, בחלקים שווים ביניהם, כאשר בשנת 2007 העביר ללא תמורה לילדיו את המחצית השניה של הזכויות בנכס, כך שמאז שנת 2007 מחזיקים שלושת הילדים, ביניהם התובע, כל אחד בשליש מהזכויות בנכס (נסח - ת/1). האב ממשיך להתגורר בנכס והילדים רק מבקרים בו מעת לעת.

בתצהירו פרט הנתבע, כי הוא ואשתו הגיעו לדירה עקב מודעה שפורסמה ביד 2 ע"י המתווך מיקי אוריון. המתווך הציג להם את הדירה, שהחזיק במפתח שלה, ולאחר מכן הפגיש את הנתבע עם האב ואשתו יהודית, שכאמור מתגוררים בדירה בבניין. הסכם השכירות, שהינו לתקופה של 5 שנים, נערך במעמד הנתבע, האב, אשתו והמתווך, והנתבע אף שילם למתווך דמי תיווך כמקובל. הנתבע תאר כי רק זמן רב לאחר שהחלו להתגורר בדירה, פגש את אחיותיו של התובע, שהתייחסו בחיוב למגוריו בבניין אך ביקשו לערוך עמו חוזה שכירות חדש, והעניין לא יצא לפועל עקב מחלוקת לגבי אחד מתנאי החוזה החדש, שהנתבע לא הסכים לו. הנתבע ציין כי גם בחוזה החדש שהאחיות ביקשו להחתימו עליו, היה הנתבע אמור לשלם את דמי השכירות לאב ולא לילדיו. לגבי הטענה לפעילות עסקית, מסר הנתבע בתצהירו כי הוא עובד שכיר בשיווק עוגות עבור מפעל הממוקם בקריית גת, באמצעות רכב קירור שברשותו, ולצורך ייעול השיווק הוא עושה שימוש של אחסון במחסן בנכס, בו מצוי מקרר, בו הוא מאחסן את העוגות שלא חולקו על ידו באותו יום. השימוש נעשה בהסכמת האב, שהועלתה על הכתב במסגרת תוספת לחוזה השכירות שנערכה בין הצדדים. בעדותו נשאל הנתבע על הבדיקות שערך לגבי זכאותו של האב להשכיר את הדירה, ומסר כי שוחח עם שאר הדיירים בבניין וכולם הציגו לו חוזי שכירות שהאב היה חתום עליהם כמשכיר, מה גם שהוא עצמו התגורר בבניין, וכן בדק בעיריה וראה שהאב הוא הרשום כמחזיק הדירה, ועל כן לא התעורר אצלו כל ספק ביחס לבעלות האב בדירה ו/או זכאותו להשכיר אותה. כן מסר, כי חרף גילו המתקדם, לא היתה לאב כל בעיה של הבנה, צלילות או תקשורת. את דמי השכירות העביר לידיו מדי חודש בחודשו וקיבל ממנו קבלה.

המתווך מיקי אוריון זומן כעד מטעם הנתבע. הוא העיד כי חבר שלו, שהינו בעל חנות שהאב קונה ממנו מצרכים, ביקש ממנו לסייע לאב בהשכרת דירה בבניין, ועקב כך הוא פגש באב, קיבל ממנו מפתח ופרסם את המודעה ביד 2. לאחר שאיתר את השוכרים המעוניינים, הפגיש אותם עם האב, בדירתו, ושם ניהל הנתבע עם האב מו"מ לגבי דמי השכירות, כשהאב לא היה מוכן לרדת מהסכום ההתחלתי שדרש, 2,900 ₪, ואכן ההסכם נחתם על סכום זה. המתווך תאר כי האב היה צלול והתמצא היטב בכל ענייני השכרת הדירות בבניין, לרבות חנות אותה הוא משכיר לאחיו של החבר המשותף. כמו כן, האב ביקש את עזרתו בהשכרת נכסי מקרקעין נוספים שבבעלותו.

האב זומן לעדות, לבקשת הנתבע. התרשמתי כי על אף גילו המתקדם וחולשתו הפיזית, הוא צלול ומבין לחלוטין את הנעשה, וכי חתם בדעה צלולה על הסכם השכירות עם הנתבע, כפי שהעידו הנתבע והמתווך.

התרשמתי בחיוב מעדויותיהם של הנתבע ושל המתווך מיקי אוריון, שהיו אמינות וסבירות והיתה להן תמיכה משמעותית במסמכים שהוצגו - הסכם השכירות, החשבונית שהוציא המתווך לנתבע בגין דמי התיווך ששילם עבור ההשכרה (נ/1), ועדות האב. אף לא הוכח כי תנאי ההסכם היו גרועים מבחינתו של האב, ושהיה ניצול כלשהו, ע"י מי מהצדדים, את גילו המתקדם.