תא"מ 27038-09-11 שיתרית נ' בורוכוב ואח'

לפניי תביעה לתשלום סך 31,755 ₪ בגין יתרת חוב שחבים הנתבעים לתובע, לטענתו, בקשר עם עסקת מכירה של מקררים מסחריים מיד שנייה ושירות תיקונים ותחזוקה. לטענת התובע, סיפק באמצעות עסקו שירות תיקונים ואחזקה למקררים, ואולם הנתבעים – שניהלו מאפייה בעיר יהוד – לא שילמו את תמורת השירותים, וחלק מן השיקים שמסרו לפירעון החשבוניות – חוללו באין פירעון.

הנתבעים, שחרף המלצותיי הרבות בדיונים מקדמיים (לרבות בבקשת הרשות להתגונן ובישיבה המקדמית) בחרו שלא להיות מיוצגים בידי עורך דין, טענו כי המקררים שסופקו להם היו פגומים, וכי לא קיבלו שירות ראוי ומתאים.

להשלמת התמונה יוער, כי אף שהתביעה הוגשה בספטמבר 2011, הוגשה בקשת רשות להתגונן רק בחודש אוגוסט 2015, מאחר שלטענת התובע, התקשה לאתר את הנתבעים ולהמציא לידיהם את כתב התביעה. דיון הוכחות התקיים לפניי ביום 17.4.2016, ופסק הדין ניתן כעת.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת טיעוניהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל במלואה. להלן נימוקיי לכך, בתמצית – כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי.

התביעה מבוססת, בראש ובראשונה, על כרטסת הנהלת החשבונות של התובע, המגובה בחשבוניות שהונפקו לנתבעים ולעסקם. אף שמסמכים אלה אינם ראיה חד-משמעית, הם בוודאי מטילים על הצד שכנגד נטל לסתור אותם – ולו בראשית ראיה. הנתבעים לא עמדו בנטל זה ולו במקצת.

טענתם היסודית של הנתבעים אינה ביחס להתחשבנות, אלא ביחס לאיכות הציוד שנמכר להם. לטענתם, הובטח להם כי מקרר השתייה שרכשו הוא "חדש", אך לא תוקן. הנתבעים לא הביאו כל ראיה להוכחת טענתם זו – לא חוות דעת מומחה ולא כל ראיה אחרת. יוער, כי הנתבעים ביקשו לזמן שלל טכנאים ועובדים של התובע לעדות – אולם לנוכח קלישות הטענות העובדתיות, והעובדה שלא נמצא ולו בדל של ראיה לכך (גם לא בראיות שיכלו הנתבעים להציג בעצמם, דוגמת עדויות של עובדים בעסקם שלהם) – לא ראיתי להתיר זימונם של עדים נוספים, בוודאי כאשר זימונם התבקש באופן כללי וגורף, ללא פירוט מועדים ותאריכים, וללא פירוט מידת הרלוונטיות של עדותם.

גם הטענה שהועלתה בבקשת הרשות להתגונן, כאילו לאחר סגירת עסקם פנו וביקשו להשיב את אחד המקררים ולא נענו – אין בה כדי להועיל לנתבעים: לא הוכח (ולמעשה גם לא נטען) כי התובע התחייב לרכוש את המקררים בחזרה בכל עת שיעלה הרצון מלפני הנתבעים למכור אותם, ועל כן – אין באמור כדי להוות טענת הגנה.

עוד אציין, כי ככל שהטענות נוגעות להתחשבנות שבין הצדדים – הנתבעים יכלו להביא התייחסות מפורטת ומנומקת לכרטסת התובע, אך הסתפקו בהגשת תצהיר סתמי, ערוך בכתב יד, ובו טענות בערבוביה שיש קושי לחלץ מהן גרסה ברורה וקוהרנטית.

מהתנהלותם הכללית של הנתבעים עולה הרושם, כי הם עשו כל מאמץ אפשרי לסרבל את ניהול ההליך ולעכב אותו, לרבות הגשת בקשת דחייה ימים ספורים טרם המועד שנקבע לשמיעת הוכחות, והכל כדי לדחות את הקץ, בהעדר טענת הגנה של ממש. לצד הצהרותיהם החוזרות והנשנות בדבר "האמת שתצא לאור", כשלו הנתבעים בהבאת כל ראיה או אסמכתא לטענותיהם – ובנסיבות אלה, נמצאו מנהלים הליך סרק, עובדה שיש לתת לה ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

התוצאה היא שהתביעה מתקבלת במלואה. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע – ביחד ולחוד – סך של 31,755 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (13.9.2011) ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך 2,500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 8,775 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ו, 20 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.