תא"מ 26162-12-12

כללי

1. בפני תביעה כספית בסדמ"ר בגדרה עותרת התובעת, עורכת-דין, לחייב את הנתבע לפרוע שני שיקים שנמשכו לטובתה וחוללו (ניתנה הוראת ביטול; ר' צילומים נספח ז' לכתב התביעה):

   • שיק ע"ס 10,000 ₪, ז.פ. 10.7.2012, משוך ע"י הנתבע "למוטב בלבד" עבור התובעת;

   • שיק ע"ס 52,844 ₪, ז.פ. 10.8.2012, משוך ע"י הנתבע "למוטב בלבד" עבור התובעת.

2. לטענת התובעת, הנתבע משך את שני השיקים הנ"ל כדי להסדיר חוב כספי של בניו לחב' "ח. עלמה יזמות עסקית בע"מ" – שאותה היא מייצגת (ואשר מנהלה, מר י' נ', הוא בן-זוגה). ברקע הסכסוך עומד נכיון שביצעה חב' "עלמה" להמחאות שמסר לה ג' ב', ואשר אותן קיבל מאחיו י' ב' -- אלה הם שני בניו של הנתבע (ס' 1 לכתב התביעה). המחאות אלה חוללו והוגשו לביצוע בהוצל"פ כנגד שני החייבים: ג. וי. (ר' בקשות לביצוע שטר, בנספחי ב' לכתב התביעה).

3. ביום 13.6.2012 הגיע קבלן הוצל"פ לבית הנתבע, שבו לפי הנטען מתגוררים גם שני בניו הנ"ל, וזאת לביצוע הוצאת מטלטלין לפי צו עיקול שהוצא בתיק החייבים (ר' הצו נספח ו' לכתב התביעה). התובעת טענה כי באותו מעמד, "על מנת שלא יבצע הקבלן את הצו, ותוך הודעתו כי מעוניין הוא להסדיר את החוב עבור בניו, מסר הנתבע לקבלן ההוצל"פ 5,000 ₪ במזומן אשר הופקדו בקופת בית המשפט, ושתי המחאות..." -- הן ההמחאות נשוא ההליך דנא (ס' 13 לכתב התביעה). התובעת טענה כי כנגד ההמחאות ניתנה "תמורה מלאה בדמות ביטול פעולת הוצאת המטלטלין, ואי מימושם במחסני ההוצל"פ" (ס' 14 לכתב התביעה).

4. הנתבע התנגד לאכיפת השטרות, בטענה כי "התובעת, שהיא עו"ד נהגה חוסר תום-לב קיצוני עת נקטה הליכי גביה כנגד הנתבע כאשר השטרות הוצאו מידיו תוך הטלת מורא ואיומים, בזמן שהובהר לתובעת באופן מפורש כי קיים צו שיפוטי המעכב את הליכי ההוצאה לפועל בביתו של הנתבע, שכל חטאו שהנו אביהם של החייבים האמיתיים..." (ר' בפתיח כתב ההגנה).

5. הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות בהן נמשכו השיקים, ואם הוצאו בכפיה (כטענת הנתבע), או שנמשכו מתוך רצונו של האב לסייע לבנים לסלק את חובותיהם. זוהי שאלה שבעובדה.

6. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירה היא עצמה, י' נ' – מנכל חב' "עלמה", וכן י. ה. איש בצוות הביצוע של קבלן ההוצל"פ. מטעם הנתבע הצהיר הוא עצמו ובנו ג.. כל המצהירים נחקרו. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן.

    

   השתלשלות הענינים וטענות הצדדים

7. התובעת מטפלת בהליכי הוצל"פ לגבית המחאות שחוללו, בהן חב' "עלמה" היא הזוכה, וה"ה ג' וי' ב' הם החייבים (ס' 1 לתצהיר התובעת). התובעת הצהירה כי בהליכים אלה בוצעו אזהרות לשני החייבים לפי הכתובות המופיעות על ההמחאות – רחוב XXXX XX בXXXX (ר' צילומי השיקים של החייבים – בנספחי ב' לכתב התביעה). אין חולק כי זוהי גם כתובת הנתבע (ור' הכתובת המופיעה על שני השיקים נשוא ההליך דנא, בנספחי ז' לכתב התביעה).

8. ביום 6.1.2012 נחתם הסכם בין ג' ב' לבין "עלמה" לסילוק החוב (נספח א' לתצהיר התובעת). החוב לא נפרע במלואו, והליכי ההוצל"פ כנגד ג. וי. - שופעלו (ס' 7 לתצהיר התובעת).

9. ביום 16.5.2012 הגיש הנתבע "בקשה בכתב לעיכוב הליכי הוצאה לפועל" בבית משפט השלום בת"א (ה"פ 29305-05-12), ובה רשם:

   "י' י' ב' הוא בני ועקב מצבו הכלכלי הגרוע הוא מתגורר אצלנו. כל הרכוש ותכולת הדירה שייכים לי ולאשתי ונקנו מכספינו. כמו כן הגשתי בקשה למתן פסק דין הצהרתי (נספח מצורף) ואבקש מכבוד בית המשפט לעכב את ההליכים עד למתן פסק דין" (בספחי ד' לתצהיר הנתבע).

   ביום 16.5.2012 ניתנה החלטה לעיכוב הליכי הוצאת המטלטלין מבית הנתבע (נספח א' לתצהיר הנתבע). הבקשה התייחסה תחילה לנושים שונים שאינם "עלמה" (לאומי קארד אשראי בע"מ ובנק דיסקונט בע"מ). בהמשך, כפי שיפורט להלן, ההחלטה הורחבה גם כלפי "עלמה", לבקשת הנתבע.

10. ביום 20.5.2012 בוצע, לבקשת התובעת, עיקול ברישום בבית הנתבע (ס' 8 לתצהיר התובעת). בדו"ח הביצוע נרשם (נספח ג' לתצהיר הנתבע, וכן נ/2):

    "האח ג היה [בבית]. לדבריו הם מגישים בקשה לפס"ד הצהרתי. לפנינו לא הוצג דבר כל מסמך".

11. ביום 31.5.2012 הגיש הנתבע בקשה ל"הוספה של משיבים נוספים נגד בני י' י' ב'", וזאת במסגרת התיק הנ"ל (ה"פ 29305-05-12). הנתבע ביקש לעכב את הליכי הוצאת המטלטלין מביתו גם בתיקים בהם "עלמה" היא הזוכה (ר' בקשתו בנספח ד' לתצהירו). ביום 3.6.2012 בקשה זו התקבלה, והוצא צו מניעה זמני לעיכוב הליכי הוצאת מטלטלין מבית הנתבע בתיקים בהם "עלמה" היא הזוכה (ר' בנספח ד' לתצהיר הנתבע). בהחלטה נרשם (כב' הש' י' שקד): "יש לזמן המשיבים ולשלוח להם כתב התביעה".

12. ביום 13.6.2012 נשלח קבלן הוצל"פ מטעם משרד התובעת לבית הנתבע, לביצוע צו עיקול להוצאת מטלטלין (ס' 10 לתצהיר התובעת). באותה עת, יתרת חובם של ה"ה ג. וי. עמד על 67,844 ₪ (שם). לטענת התובעת, הקבלן (יוסי הראל) התקשר אליה "והבהיר לי כי הנתבע, על מנת שלא יבוצע הצו, מעונין להסדיר את החוב עבור בניו, והוא מבקש למסור לקבלן ההוצל"פ סך של 5,000 ₪ במזומן אשר יופקדו בקופת בית המשפט, ושתי המחאות, אחת ע"ס 10,000 ₪ ז.פ. 10.7.2012 והמחאה נוספת ע"ס של 52,844 ₪ ז.פ. 10.8.2012. מיד התקשרתי למר י' נ' מנהל ח. עלמה והנ"ל אישר לי את ההסדר" (ס' 11 לתצהיר התובעת).

13. התובעת טענה כי הוסכם עם הנתבע שבתשלומים הנ"ל יכסה את חובם של בניו (ס' 15 לתצהירה). לדבריה, לא דובר עמה על עיכוב הליכים, ולה נודע לראשונה על ההחלטה של בית המשפט לעכב את ההליכים "זמן רב לאחר ביצוע הפעולה בתיק" (ס' 16 לתצהירה).

14. הנתבע טען כי השיקים הוצאו ממנו ב"בריונות", וזאת למרות שהבהיר לגובה כי תכולת הבית היא שלו ולא של בניו, וכי קיים צו שיפוטי המעכב את הליכי ההוצל"פ. כך הצהיר (ס' 19-11 לתצהירו):

    "ביום 13.6.2012 הגיעו שני אנשים אשר התנהגו כבריונים ואף סרבו להזדהות בתחילה, לביתי אשר ברח' XXXX XX XXX לצורך ביצוע עיקול והוצאה של מיטלטלין במסגרת תיק ההוצל"פ.

    מיד לאחר שנכנסו לביתי הבהירו אותם גברתנים, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי ככל שלא ישולם סכום החוב אשר צוין בצו העיקול, יוציאו את המיטלטלין מתוך הדירה. יודגש ויובהר כי אופן דיבורם היה גס ומאיים ומלווה בהרמת קול.

    לא עזרו כל טענותיי ובקשותיי כי אני הוא הבעלים של הדירה ותכולתה ובני רק מתגורר אצלנו.

    על אף שהבהרתי להם כי קיים צו שיפוטי המעכב את כל הליכי ההוצאה לפועל בתיק נשוא הצו ושאוכל להעבירו אליהם בתוך זמן קצר מכיוון שהצו לא היה בידי (באופן פיזי) באותו המועד לא עזר והם המשיכו בדיבורם הגס והמאיים. יותר מכך, הודיע לי הגובה כי גם אם יש צו עיכוב הליכים זה לא מעניין אותו והוא מתכוון לבצע את הצו.

    בכל אותו זמן ניסיתי להשיג את בני ג. אשר הצו היה ברשותו ללא תוצאה.

    יודגש כי אני אדם מבוגר ונורמטיבי הסובל מלחץ דם גבוה הפרעות קצב ובעיות של סוכר, שמעולם לא נקלע למצבים כאלה בעבר ומאד נלחצתי כאשר אחד מאותם גברתנים גם החל לצעוק ולאיים כי אין לו זמן והוא מיד מתחיל לרוקן את הבית.

    גם אשתי הסובלת מבעיה נפשית ובעלת 65% נכות נבהלה מאוד מהמהומה שנוצרה שאף גרמה להתקהלות של השכנים אשר יצאו מדירותיהם.

    לאחר כשעה וחצי של ויכוחים וצעקות במהלכן הבחור הגדול והמאיים, מבין השניים שהגיעו לביתי, עומד במרפסת הבית צועק ומאיים ונותן הנחיות לכאורה לנהג של המשאית שאמורה לפנות את המיטלטלין מביתי ולאחר שהגובה אישר והתחייב כי בכל מקרה פתוחה בפניי הדרך לקבל את המיטלטלין או הצקים שאמסור לביטחון לאחר שאוכיח את טענותיי, כל זאת כאשר במקביל הוא מתחיל לפרק את מכשיר הטלויזיה בסלון מסרתי בעל כורחי סך של 5,000 ₪ במזומן ושתי המחאות אחת על סך 10,000 ₪ לתאריך 10.7.12 והמחאה על סך 52,844 לתאריך 10.8.2012 תוך שאני רושם את שם המשיבה (שהיא עו"ד) כמוטב בצ'ק בהתאם להנחיות הגובה ובהתאם להתחייבות ובכל מקרה על מנת שהדבר לא יראה כאילו והסכמתי לכאורה לשלם את החוב במקום ילדיי. לא היה לי ספק שעד למועד הפירעון של הצ'קים אוכל להוכיח בוודאות כי ניתן צו בענייני".

15. כאמור, הצדדים מבקשים הכרעה בשאלת הנסיבות בהן נמשכו שני השיקים הנ"ל. בתמצית, התובעת טענה כי הנתבע "פעל בשיקול דעת ומתוך רצון אמיתי לחסל את חוב בניו כלפי התובעת!" (בע' 1 לסיכומיה). הנתבע טען כי השיקים הוצאו ממנו בצעקות והפעלת לחץ, תוך איום על נטילת רכוש אישי השייך לו וביושו בפני שכניו, ומבלי שניתנה לו שהות להציג את הצו השיפוטי לעיכוב הליכים.

    במחלוקת עובדתית זו, אני מבכרת את גרסת הנתבע. הנתבע הוכיח במאזן ההסתברויות (ואף למעלה מכך) כי השיקים אמנם הוצאו ממנו בכפיה. על כן היה זכאי לבטלם, מכח סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, המוחל דרך "צינור" סעיף 61(ב) גם על שטרות. עניין זה יתברר עתה.

     

    דיון והכרעה

16. מן התשתית הראייתית עולה כי השיקים נגבו בתוקפנות ותוך הפעלת לחץ. מר ב' הצהיר כי הגובים נראו "גברתנים", וכי "אופן דיבורם היה גס ומאיים ומלווה בהרמת קול" (ס' 12 לתצהירו). הוא העיד על התנהלותם בביתו (פ' ע' ש' 32 ש' 18-10):

    "הם הגיעו בסביבות 8.30 בבוקר ואני יודע את השעה כי הנחתי תפילין. הגיע הראל עם בחור צנום קטן ממנו, נכנסו שניהם במין "פוף" ודחפו את הדלת ובקושי הספקתי לפתוח את הדלת ואז הם נכנסו וראו שאני עם התפילין על הראש ועל היד וטלית. הבחור שהיה פה היה יותר אגרסיבי ולא היה איכפת לו שהוא מפריע לי באמצע תפילה. הם דפקו על הדלת ונכנסו איך שאני פתחתי, כמו רוח סערה, בצורה מאיימת כזו של כאילו... והוא לא היה איכפת לו. לא עניין אותו שאני באמצע תפילה. הוא התחיל לדבר ואני לא הקשבתי והשני אמר לו שאני אסיים את התפילה. ואז הם אמרו שהם מהוצל"פ והם באו לעקל. פעם ראשונה שנתקלתי בדבר כזה. ואפילו לא ביקשתי תעודה מזהה כי הייתי פעם ראשונה בחיים שלי שאני נתקל בדבר כזה ואז הוא התחיל עם צעקות".

17. הגובים פעלו בצעקות בתוך הבית וכן צעקו מהמרפסת למטה, באופן שגרם להתעוררות של השכנים, והגביר את הלחץ והבושה; מר ב' העיד (פ' ע' 32 ש' 32-24):

    "אני ניסיתי כל הזמן וניסיתי למשוך זמן וניסיתי להשיג את הבן. אני כל 5 דקות מנסה לצלצל והוא לא עונה. זה לקח לדעתי סיפור של למעלה משעתיים שהם היו אצלי ובחלק מהזמן אני כל הזמן מנסה להשיג אותו. באותם השעתיים האלה שהייתי במערבולת הזו הוא לא ענה לי ואז הוא התחיל לאיים ולצעוק ולדבר בטלפון ולהזמין משאית ולפרק טלויזיה ולהזיז את הכורסאות. כעבור שעה שעה ומשהו של ויכוחים, הוא ניסה, כשלפי דעתי אחרי שעה השני זה שהיה איתו בכלל יצא מהבית. ראיתי שהוא קצת יותר נדהם עם לב יותר רחמן והוא בכלל ירד. לפי דעתי הוא לא היה בסיטואציה הזו. השאיר אותי לבד עם הבחור שהיה פה ואז התחילו לנסות לפרק את הטלויזיה. וכל הזמן בצעקות הוא מנסה לכוון משאית והשכנים מציצים מהחלונות. כל המחזה היה מחזה זוועה בשבילי".

18. מר יוסי הראל העיד בבית המשפט, וניתן היה להתרשם ממראהו באופן בלתי אמצעי. לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר באדם גדול גוף, ראשו מגולח ומבטו חודר, והוא מקרין כח פיסי. התובעת עצמה ציינה בסיכומיה: "יתכן כי חזותם אכן הייתה מאיימת, ואין עוררין כי המעמד מבייש ולא נעים" (ס' 24 לסיכומיה). עוד טענה כי פעולות הוצל"פ "אינן מתבצעות בכפפות של משי או בפינצטה" (ס' 6 לסיכומיה). אך דווקא משום שהמעמד הוא "מבייש ולא נעים", על הגובה לדבוק בגישה ענינית ומוקפדת. אין צורך ב"כפפות של משי", אך גם אין מקום לצעקנות ולאיומים.

19. במקרה דנא, היו בידי התובעת והקבלן המבצע סימני אזהרה מובהקים שלימדו כי הרכוש שביקשו להוציא אינו שייך לחייבים:

    • אין חולק כי מדובר בביתו של הנתבע. אף ששני בניו התגוררו עמו זמן מה (ואף מסרו את כתובתו ככתובתם בשיקים שאוזכרו לעיל), אין פירוש הדבר כי הרכוש בבית האב הוא רכושם. כאן יש לזכור שמדובר במטלטלין בסיסיים, שכמותם נהוג למצוא בבתים בישראל. בדו"ח העיקול ברישום נרשמו פריטים אלה: סלון 2+3, פינת אוכל+6 כסאות, מזנון, טלויזיה/פלזמה, מזגן" (נ/2). אין מדובר בפריטים ייחודיים או יקרי ערך במיוחד. הדעת נותנת כי פריטים אלה שייכים לאב, ולא לבניו; כי הם שייכים לצד שלישי, ולא לחייבים.

    • התובעת ידעה כי מדובר בבית האב וכי בנו ג. גר עמו זמנית, בעקבות הליך גירושין. היא העידה ש"ג. היה חבר מאוד טוב של אחותי וגיסי. אני יודעת איפה ההורים שלו גרים נוכח משרד הפנים... למעט העובדה שאני יכולה לקחת את המידע הזה מאחותי וגיסי, משרד הפנים מספק מידע זה עבורי. ש. אז ידעת שזו הכתובת של ההורים? ת. של ההורים והילדים" (פ' ע' 6 ש' 32-28).

    • בהמשך ציינה שידעה כי ג. "גרוש עם ילדים" (פ' ע' 7 ש' 4-3). התובעת ידעה על מצבו האישי של ג.: "ג. היה חבר טוב של גיסי ואחותי. אחותי וגיסי למדו ברומניה וג. גר שם ועשה עסקים. ככה הכרנו. הכרתי את גרושתו, נפגשנו כמה פעמים. ג. גם דיבר עם בעלי עשרות פעמים וסיפר לו דברים, גם על המצב. ש. ג. ובן הזוג שלך המנהל של עלמה, מיודדים? ת. לא היו חברים, אבל מכרים. לא היו מבלים או יוצאים ביחד, מכרים דרך אחותי וגיסי. ש. כששלחת את קבלן ההוצל"פ ביום 13.6.2012 ידעת שג. גר אצל אביו? ת. כן יותר מזה, מאחר והוא היה בהליך גירושין, גם היה לי כל הזמן חשש שיתכן ויש מטלטלין שלו בדירה של אביו (פ' ע' 15 ש' 27-20).

    • התובעת ידעה, אם כן, כי מדובר בבית האב, וכי ג. מתגורר אצל הוריו בעקבות גירושיו. בנסיבות אלה, האם יש סבירות בטענתה כי פריטי הרכוש הבסיסיים המופיעים בדו"ח העיקול ברישום אינם של האב -- אדם מבוגר כבן 70 (ס' 1 לתצהירו), וזאת למרות שהוא האיש המתגורר בדירה דרך קבע?

    • ויותר מכך: בדו"ח העיקול ברישום מיום 20.5.2012, שבוצע בנוכחות ג., נרשם: "לדבריו הם מגישים בקשה לפס"ד הצהרתי, לפנינו לא הוצג כל מסמך" (נ/2). רישום מוקדם זה היה בידי התובעת בטרם שלחה את קבלני ההוצל"פ לדירה (ביום 13.6.2012). אמנם, הנתבע לא הציג בפני הגובים את ההחלטה השיפוטית לעיכוב ההליכים, ואולם אין חולק כי ההחלטה (מיום 3.6.2012) ניתנה קודם למועד הביצוע (13.6.2012). על כן, הדעת נותנת כי הנתבע אמר לקבלן המבצע שניתן צו לעיכוב הליכים. הנתבע חזר והעיד, כי אמר לגובים ש"קיים צו שיפוטי המעכב את כל הליכי ההוצאה לפועל בתיק נשוא הצו ושאוכל להעבירו אליהם בתוך זמן קצר מכיון שהצו לא היה בידי (באופן פיסי)", ואולם הדבר "לא עזר, והם המשיכו בדיבורם הגס והמאיים. יותר מכך, הודיע לי הגובה כי גם אם יש צו עיכוב הליכים זה לא מעניין אותו והוא מתכוון לבצע את הצו" (ס' 14 לתצהירו).

    • אני מקבלת את עדות הנתבע לפיה אמנם אמר לגובים שקיים צו לעיכוב הליכים, שהרי הצו השיפוטי הוצא קודם לביקור בביתו. ניתן גם לקבל כי הצו השיפוטי לא היה מצוי פיסית בידי הנתבע, שהרי אם היה בידו – וודאי שהיה מציגו. מר הראל אישר שלא שעה לטענת הנתבע: "כל עוד אנחנו לא רואים צו לעיכוב הליכים..." (פ' ע' 18 ש' 27).

    • הצטברות הנתונים -- ההערה על הגשת בקשה לפס"ד הצהרתי בדו"ח העיקול ברישום מיום 20.5.2012; אופיו הבסיסי של הרכוש המעוקל; והעובדה הידועה כי מדובר בדירת האב המבוגר – כל אלה היו צריכים לעורר את התובעת והקבלן המבצע למשנה זהירות. בפועל, לא נעשה כל נסיון להבחין בין רכוש החייבים לרכושו של צד שלישי.

    • ודוקו: במועד הביצוע, פריטי הרכוש המעוקל כבר סומנו במסגרת העיקול ברישום. ממילא לא היה נגרע דבר מהזוכה, לו היתה ממתינה ומאפשרת לנתבע להציג את צו עיכוב ההליכים, חרף ביצוע מיידי של הצו.

20. אני מקבלת את טענת הנתבע כי חש לחוץ ומאוים משום התנהלות הגובים, שתכננו להוציא את תכולת ביתו. מר הראל העיד:

    "ש. אתה יודע מה היית אמור לעקל בדירה? ת. כן, את כל הבית. ספה, מזגן, מזנון, פינת אוכל. כל המטלטלין" (פ' ע' 17 ש' 31-30). ובהמשך: "אנחנו לוקחים סלון, מזנון, פינת אוכל, כל מה שבדירה מותר לעקל" (פ' ע' 18 ש' 6). "ש. נכון שבזמן שהייתם בדירה כבר התחלתם לעשות פירוק או לאיים בפירוק של הטלויזיה מהקיר? ת. התכוונו להוציא את כל הבית" (פ' ע' 19 ש' 13-11).

21. הנתבע העיד כי הגובה העלה את רעיון השיקים: "בשלב מסוים הוא הציע לי שנדבר ואם יש לי שיקים. שכחתי שיש לי שיקים לא חשבתי שיש לי עוד פנקס" (פ' ע' 33 ש' 4-3). הנתבע היה באותה עת במצב נפשי נסער. הוא סיפר (פ' ע' 33 ש' 20-4):

     "...הוא [הגובה] אמר לי "אם אתה רוצה שאני לא אוציא לך", ובזמן הזה אני כל הזמן אומר וחוזר ואומר שיש לי צו והוא פיזית לא אצלי ביד. הוא היה אצל הבן שלי. נשאר אצלו באוטו. לא חשבתי שיבואו באותו יום אלי הביתה. יצאתי מנקודת הנחה שאף אחד לא יגיע אלי הביתה כי יש צו של בית המשפט וכל הצדדים הנוגעים בדבר יודעים מזה... מה שקרה שאחרי הלחצים שהוא הפעיל והאיומים והצעקות שהוא צעק בבית ואחרי כל זה הוא הציע לתת לו צ'ק במזומן, אמרתי לו שאני לא יכול לתת לו גם מזומן כי אני צריך ללכת להוציא מהבנק ואני לא בטוח שמנהל הבנק מאשר לי משיכה... כשראיתי שאני בינתיים בזמן הזה ניסיתי למשוך זמן, עד שג. יענה לי או יחזור אלי כי כל 5-10 דקות ניסיתי להשיג אותו. לצערי הוא היה מחוץ לעיר... באותו רגע שג. לא ענה לי והוא עומד לעשות לי בושות ולהוציא את המטלטלין שלי ויהיה לי בזיון, אין לי מה להסביר לשכנים שלי, שמרוקנים לי את הבית, אחרי 30 שנה של הכרות, אז בעלך אמר קודם שלא איימו עלי באקדח ואני אומר לך שזה יותר גרוע מאקדח".

22. התובעת טענה כי טענת הכפיה סותרת את טענת הנתבע לפיה השיקים נמסרו בנאמנות (ס' 1 לסיכומיה). ואולם אין כאן סתירה. הנתבע אמנם נכפה למסור את השיקים, באיום של לקיחת רכוש חיוני השייך לו; בצעקות ומתוך ביושו לפני שכנים; בסירוב לשעות לטענתו (הסבירה בנסיבות הענין) לפיה הוצא צו לעיכוב הליכים. בד בבד, יש לקבל שהנתבע סבר כי השיקים (שנכפה למסור) ימסרו בנאמנות לתובעת. הוא הסביר (פ' ע' 34 ש' 13-6):

    "ת.הוא [מר הראל] הסביר לי שהצ'קים ניתנים לפקדון על ידי עוה"ד של נ' וזה נשאר אצלה בנאמנות ואני מנסיוני הדל אני מבין שהצ'קים הולכים לעוה"ד בנאמנות עד שאני מציג את אישור בית המשפט.

    ש.למה לא רשמת על הצ'קים לבטחון או בנאמנות לפקדון?

    ת.כי הוא לא הסכים. באותו רגע הייתי נתון לחסדים שלו. הייתי צריך לרקוד לפי החליל שלו. איך הוא רצה ומה הוא רצה והוא הכתיב לי. התחלתי לרעוד והוא הציע שהוא ירשום. ואני בשביל לרשום זמן שיהיה לי את הצו ביד אמרתי לו שאני ירשום וחיכיתי כמה דקות להרגע. הוא ראה שאני לא מצליח לרשום והוא ביקש לרשום את השיקים".

23. הטענה כי השיקים נמסרו בנאמנות עולה בקנה אחד עם נתונים אלה:

    ראשית, המוטב לפי השיק אינו הזוכה (חב' עלמה), אלא עורכת-הדין המייצגת את הזוכה. עורכת-הדין איננה בעלת-הדין. משיכת שיק על שמה מחזקת את הטענה שלא דובר בתשלום לזוכה, אלא במסירה בנאמנות.

    שנית, לצד שני השיקים, הנתבע מסר לגובה 5,000 ₪ במזומן. מר הראל הצהיר כי הנתבע "ביקש למסור לנו 5,000 ₪ במזומן אשר יופקדו בקופת בית המשפט" (ס' 8 לתצהירו; כן ראו הרישום בדו"ח הביצוע, נספח ה' לתצהיר התובעת): "במהלך הפעולה התקבל במזומן 5,000 ₪... אשר יופקדו בקופת בית המשפט"). גם התובעת הצהירה כי ייעודו של המזומן היה הפקדה בבית המשפט (ס' 11 לתצהירה). יעד ההפקדה מתיישב עם רעיון הנאמנות: לו דובר על תשלום החוב לזוכה (עלמה), מדוע היה צריך להפקידו בבית המשפט?

    ולבסוף, בדו"ח הביצוע מיום 13.6.2012 נרשם: "אבא יגיע להסדר במשרדי בא-כח הזוכה" (נספח ה' לתצהיר התובעת). הערה זו מאשרת את טענת הנתבע אודות נאמנות. לו רצה לשלם במקום בניו, לא היה צורך "להגיע להסדר במשרדי בא-כח הזוכה".

24. בנסיבות הענין, אין להבין את הכפיה והנאמנות כטענות סותרות. העובדה שהנתבע האמין כי השיקים נמסרים בנאמנות אין פירושה שמשך את השיקים מרצון חופשי. הנתבע התנגד למהלך כולו, וביקש להמתין עם הוצאת המטלטלין ולאפשר לו להציג את צו עיכוב ההליכים. בלית ברירה, משלא שעו לבקשתו, ואיימו עליו בנטילת רכושו שלו, הנתבע מסר מזומן להפקדה ושיקים בנאמנות. הנתבע העיד: "לא היה לי ספק שעד למועד הפרעון של השיקים אוכל להוכיח בוודאות כי ניתן צו בעניני" (ס' 18 לתצהירו). זוהי עדות מעוררת אמון, שהרי באותה נקודת זמן כבר הוצא צו לעיכוב הליכים, והנתבע נצרך לזמן כדי להציגו.

25. התובעת טענה כי הנתבע יכול היה לאפשר את הוצאת המטלטלין, ואז לפעול להשבת המטלטלין מכח ההחלטה שבידו (ס' 8 לסיכומיה). טענה זו אינה מתחשבת בהשפלה הכרוכה בהוצאת רכוש ביתי, כמו גם בטרחה הכרוכה בהשבתו.

26. התובעת טענה כי היה בידי התובע די והותר זמן לשקול את מהלכיו, שכן הארוע ארך שעות ארוכות (בע' 1 לסיכומיה). ואמנם, אין חולק כי הביצוע נמשך למעלה משלוש שעות (ס' 12 לסיכומי הנתבע). ואולם משך הזמן אינו מקהה מעוקצה של הכפיה. לעיתים, דווקא כאשר הארוע מתארך, יש בו כדי להתיש.

27. התובעת טענה כי "אופן פרישת התשלומים הייחודית מותאמת ליכולת הפרעון של הנתבע, ובהתייעצות עם מנהל הבנק" (ס' 14 לסיכומיה). אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, לא הוכח כי הנתבע התייעץ עם מנהל הבנק בנושא העיקול או מסירת השיקים. יש לזכור כי סכום המשיכה במזומן לא היה גבוה במיוחד (ר' משיכה בסך 5,000 ש"ח, נ/3).

    שנית, התובעת ומר הראל הפגינו תחכום במהלכי הגביה: הגביה בוצעה למרות שמדובר בבית האב; חרף אופיים הבסיסי של פריטי הרכוש; למרות שבצו העיקול ברישום צוינה הערת הבן על הגשת בקשה לפס"ד הצהרתי; ואף שהנתבע אמר למר הראל שכבר הוצא צו לעיכוב הליכים (והרי צו כזה אמנם הוצא). כל אלה לא עצרו את התובעת והגובה מהמשך הביצוע.

28. בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת הנתבע כי היה זה מר הראל שגם הכתיב את אופי התשלומים (והרי בדרך זו ניתן להקנות להם נופך לכאורי של אמינות): "הוא ביקש את הצ'קים כמו שהוא ביקש. את הסכומים הוא רצה גם מזומן ונסעתי לבנק להביא את המזומן..." (פ' ע' 34 ש' 16-15).

29. התובעת ציינה שהנתבע מסר בעבר שיק ע"ס 30,000 ₪ כתשלום לפי ההסכם מיום 6.1.2012 בין הזוכה לג.(ס' 6 לתצהירה). לדבריה, זוהי הוכחה לרצונו של האב לסלק את החוב (ס' 5 לסיכומיה). הנתבע הודה שמשך שיק כנ"ל, אך זאת "רק לאחר שבני הפקיד בחשבון את הכספים לכיסוי הצ'ק" (ס' 28 לתצהירו). הוגש תדפיס לפיו ביום 5.1.2012 (לפני כריתת ההסכם) הופקדו בחשבונו 50,000 ₪, וביום 6.1.2012 משך את השיק ע"ס 30,000 ₪. ג. הצהיר: "באותם המועדים לא היה לי חשבון בנק ולפיכך ביקשתי מאבי שיתן לי צ'ק נגדי כנגד כספים שהעברתי לחשבונו על מנת שאוכל להגיע להסדר עם מר י'" (ס' 4 לתצהירו). התובעת מצידה הציגה מסמך של בנק לאומי המלמד שההפקדה בחשבון הנתבע נעשתה ע"י "צ. א. ור." (נ/4). בענין זה ג. הסביר, כי בוצעה העברה בנקאית מחברו לחשבון של אביו, ואז האב הוציא שיק ל"עלמה" (פ' ע' 26 ש' 14-7).

30. כך או אחרת, אין מקום למשוך מסקנות מהשיק הנ"ל לשיקים דנא. מקובל כי הורים מסייעים לילדיהם ברמה כזו או אחרת. ואולם גם אם האב סייע לבן בתשלום הראשון, אין בכך כדי ללמד שלעולם יוכל או ירצה להמשיך לשלם במקומו. הרי אם אמנם רצה לשלם במקום הבן, לא היה צורך בביצוע עיקולים. כאן, הנתבע לא רצה לשלם אלא נכפה לשלם, באיומים בהוצאת רכוש אישי השייך לו, ותוך השפלתו.

31. סיכומם של דברים: הנתבע הוכיח את גרסתו כי השיקים הוצאו ממנו בכפיה ואיומים. אשר על כן, הוא היה זכאי לבטלם, כפי שעשה. בנסיבות אלה, תביעת התובעת לאכיפת השיקים – נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 19,100 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 18.2.2014 (מועד התשלום העיקרי לפי חשבונית 8219), ועד לתשלום בפועל (ור' חשבוניות בנספח 2 לסיכומי הנתבע). איני עושה צו להשבת סך 5,000 ₪ לנתבע, בהעדר תביעה נגדית.

     

    ניתן היום, ל' כסלו תשע"ה, 22 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.