1.בפני תביעה שטרית, בסך 13,277 ₪ (קרן), במסגרתה הוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 2019907129) שיק בסכום זה שמשכה הנתבעת לטובת התובעת, ואשר חולל לאחר שניתנה לגביו הוראת ביטול לבנק הנמשך. השיק ניתן כתשלום עבור התקנת משטח גומי בחדר כושר במתקן של משטרת ישראל, במסגרת פרויקט שביצעה הנתבעת עבור משטרת ישראל.
2.התנגדות שהגישה הנתבעת התקבלה, לאחר חקירה, וניתנה לה רשות להתגונן. כל הנסיונות לפשר בין הצדדים עלו בתוהו, והתיק בורר עד תום.
3.בתצהיר שתמך בהתנגדות, שניתן מפי מנהל הנתבעת, מר משה בן שטרית, נכתב, כי הצעת המחיר שנתנה התובעת לנתבעת, ואשר אומצה על ידי הנתבעת ושימשה יסוד להזמנה, כללה את אספקת המשטח למתקן, וכן את התקנתו (צורפה חשבונית של התובעת, בה מצוין רכיב "התקנה" בנוסף על "שטיח", ומתומחר בנפרד בסך של 2,693 ₪ ומע"מ). השיק נשוא התביעה נמסר כשיק מעותד. לאחר שהותקן המשטח, פנה נציג משטרת ישראל לנתבעת וקבל על כך שהמשטח הותקן באופן לקוי ולא אחיד (צורף מכתב מטעם נציג המשטרה). למקום הגיע המתקין מטעם התובעת, וכן מנהלה, ועשו ניסיון לתקן את הליקויים, במקום החלפת המשטח, ונסיונותיהם כשלו. לא היה מנוס אלא לפרק את המשטח ולהתקינו מחדש, אלא שהתובעת סרבה לעשות זאת, חרף התראות, ולבסוף נאלצה הנתבעת לשכור שירותי חברה אחרת להסרת המשטח ולהחלפתו, ושילמה לה כ-16,000 ₪ (צורפה חשבונית הספק החלופי, וכן מכתב נציג המשטרה, המאשר כי החלפת המשטח בוצעה בהצלחה).
4.בדיון שנקבע לשמיעת ההתנגדות, נחקר בן שטרית על תצהירו, ובין היתר נשאל לגבי טופס הצעת מחיר (מוצג מש/1) מיום 13.8.2012, ששלחה לכאורה התובעת לנתבעת, שם מצוין המחיר למשטח הגומי, ונכתב "הדבקת השטיח ע"י גורם חיצוני (לא שייך לגומי כל בע"מ)", כשעל טופס זה מצוין בכתב יד "מאושר", ולצד אישור זה חתימת יד הנראית כשל אדם בשם "עזאת בראה", וכן חותמת של חברה שאינה הנתבעת, ושמה "קווי עפר שיקום מערכות בע"מ". בן שטרית העיד, כי טופס זה לא נשלח לנתבעת, ולא אושר על ידה, וכי אותו עזאת בראה הוא קבלן משנה של הנתבעת, וחברת קווי עפר היא שלו. עוד העיד, כי מי שלמעשה ביצע את ההזמנה מהתובעת הוא אותו קבלן משנה בשם בראה, וכי התובעת סרבה לקבל ממנו שיק דחוי, ועמדה על כך שהשיק שיימסר לה הוא של הנתבעת עצמה. הנתבעת, מצדה, שילמה בהתאם לחשבונית שקיבלה, ולא על סמך הזמנת עבודה, והחשבונית כללה התקנה.
5.כאמור, רשות להתגונן ניתנה, והתובעת הגישה כתב תביעה מפורט, הנתמך בתצהירו של מנהלה, מר יחיאל אורון. על פי האמור בו, ההזמנה שהתקבלה היתה אך ורק לשטיחים עצמם, והדבר צוין במפורש בטופס ההזמנה. לאחר שההזמנה אושרה, הופקה חשבונית מס על מלוא הסכום (כולל ההתקנה, שלביצועה אחראי גורם חיצוני), בסך 13,000 ₪ ומע"מ, ומשהתברר כי כמות השטיחים גדולה מהנדרש, הוחזרה היתרה, והופקה חשבונית מתקנת, ע"ס 13,277 ₪ (כולל מע"מ), שלפרעונה הוצא השיק הנתבע עתה. התובעת שכרה שירותי קבלן משנה בשם עתאמלה איברהים, לביצוע ההדבקה, ולאחר השלמת העבודה, ביום 16.9.2012 (4 ימים בלבד לאחר ההזמנה), טרחה וקיבלה את אישורה הטלפוני של הנתבעת לתקינות העבודה, ורק אחר כך שילמה את שכר עבודתו של קבלן המשנה. רק בחודש נובמבר פנה לראשונה בן-שטרית מטעם הנתבעת וטען כי העבודה אינה משביעת רצון, ויש לתקנה. למרות שמנהל התובעת הבהיר לנתבעת כי ההתקנה אינה באחריותו, טרח ונסע למקום כדי להתרשם, ומצא כי לא כצעקתה, וכי השטיחים הותקנו כהלכה. חרף האמור, ביטלה הנתבעת את השיק.
6.איש מהצדדים לא הגיש תצהיר עדות ראשית, מעבר לשני התצהירים האמורים: תצהיר התמיכה של אורון בכתב התביעה, ותצהיר התמיכה של בן שטרית בהתנגדות. בלטו בהעדרם: תצהירו של עתאמלה אברהים מצד התובעת, ולא פחות מ-4 תצהירים מטעם הנתבעת: אלה של עזאת ברהא ושל נציג משטרת ישראל (החתום לכאורה על המכתבים שצורפו להתנגדות), וכן אלה של מי שהתקין (לכאורה) את השטיחים החלופיים (ועקר את הישנים שסיפקה התובעת) ושל מי שניהל את הפרויקט מטעם הנתבעת (כפי שהתברר מעדותו של בן-שטרית, שתובא להלן – אחיו, עידן).
7.בישיבת ההוכחות נחקרו שני המצהירים.
8.אורון סיפר, כי ההזמנה החלה בשיחת טלפון מאת אדם בשם טהא (מן הסתם, אותו עזאת ברהא) שהציג עצמו כעובד או נציג של הנתבעת. הוא אישר כי חתימת האישור ע"ג ההזמנה היא של חברת "קווי עפר", והסביר כי הדבר לא עורר את פליאתו, שכן דבר מקובל הוא שחברות עובדות באמצעות חברות-בת או חברה אחרת. עם זאת אישר, כי לא הכיר את הנתבעת לפני ההזמנה, והסביר כי לא תבע את "קווי עפר" שכן שמם לא עלה בשיחה, והנתבעת היא שעמדה מאחורי ההזמנה.
9.הוא הוסיף, כי תמיד, בכל שנות פעילותו, הוא מדגיש כי אינו מטפל בהתקנות, שכן אינו מבין בתחום זה, וכי הוא רק ספק של מוצרי גומי. רק בשל דרישת הנתבעת, טרח ואיתר עבורה מתקין. בן שטרית הדגיש, כי לא הכיר את המתקין ולא פגש בו, ולא היה ביניהם קשר קודם. הוא הסביר, כי ברהא התעקש, שתוצא לנתבעת חשבונית אחת, ועל כן, למרות שהתובעת שימשה רק כמתווכת לעניין ההתקנה, כלל בחשבונית את הסכום ששילם לעתאמלה עבור ההתקנה. הוא לא ידע להסביר מדוע לא צרף אסמכתא לכך ששילם לעתאמלה, כדבריו. הוא התעקש כי תוצאת העבודה היתה תקינה, לפי מראה עיניו, ולאחר שמתחילה אישר ברהא כי העבודה היתה תקינה. עם זאת ציין, כי הגיע לביקורת במקום כשהוא מצויד בסיליקון שחור, וניסה להשתמש בו כדי למלא מרווחים שכן היו בין כמה אריחי גומי. הוא הוסיף, כי לאחר שהתגלה הסכסוך, ונטען בפניו כי השטיחים הוחלפו, טרח והגיע למכון הכושר המדובר, וראה כי המשטחים שהתובעת סיפקה עדיין מותקנים במקום, וכי בדק ומצא כי מי שהנפיק את החשבונית שצרפה הנתבעת, לביסוס טענתה כי נאלצה להחליף את השטיחים, עיסוקו ניקוי שטיחים רגילים, ולא שטיחי גומי.