תא"מ 23901-06-14 אי סי איי טלקום בע"מ נ' ח'לאילה ואח'

1.לפניי תביעה כספית ע"ס 10,527 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 10.12.2013, בין כלי רכב, מ"ר 41-290-75 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 10-626-13 (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים בתאונה ועדת ראייה נוספת מטעם התובעת.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן שאחריותו של נהג המשאית לקרות התאונה היא בשיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

5.1.אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב המשאית, שהייתה קוהרנטית וסדורה על פני גרסתה של נהגת רכב התובעת שהייתה מהוססת, וחסרה.

5.2.שוכנעתי כי התאונה קרתה במהלך עומס תנועה בו כלי הרכבים נוסעים אך באיטיות רבה, כאשר הקבינה של המשאית בה נמצא נהג המשאית כבר חלפה את רכב התובעת. הווה אומר כי נהג המשאית לא יכול היה לצפות חיכוך עם רכב התובעת לפני שהוא עבר אותו.