תא"מ 23287-08-15 צ'ודל נ' צטרי

לפניי תביעה כספית על סך 54,300 ₪, בגין הלוואה שנתנה התובעת לנתבעת.

התובעת והנתבעת שתיהן אזרחיות נפאל המועסקות בישראל כמטפלות סיעודיות באשרה כדין. אין מחלוקת, כי הנתבעת לוותה מהתובעת כספים. לאחר שלטענת התובעת לא עמדה הנתבעת בהחזר החוב, נפגשו השתיים בשגרירות נפאל בתל-אביב – יפו, וביום 19.1.2015 חתמו על הסכם בשפה הנפאלית, אשר בו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת את סכום החוב, בסך 62,300 ₪, בתשלומים חודשיים שסכומם לא יפחת מ-4,000 ₪ לכל תשלום (נספח א' לכתב התביעה, להלן: "הסדר החוב"). אין מחלוקת על כך שהנתבעת שילמה שניים מבין התשלומים האמורים. התביעה שלפניי, שהוגשה בסדר דין מקוצר בהתבסס על הסדר החוב החתום מתייחסת ליתרה.

בבקשת הרשות להתגונן טענה הנתבעת שתי טענות עיקריות:

• הסדר החוב בטל, מאחר שנכרת תוך אילוץ וכפייה;

• ההלוואה היחידה שנטלה הנתבעת נפרעה במלואה, ועל כן – אין חוב.

לאחר ששמעתי את העדויות ואת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה.

הנחת המוצא היא, שככל שהסדר החוב תקף, אין צורך לבחון את סוגיית הפירעון, שכן הסדר החוב מהווה הודאה בקיומו של חוב ואף בהיקפו. על כן אפתח בבחינת הטענה להתקשרות בהסכם מתוך כפייה. כידוע, כאשר מדובר בטענה לפגם בחוזה מחמת פגם ברצון, הנטל להוכיח את הטענה מוטל על הטוען אותה, ובענייננו – על הנתבעת.

אין מחלוקת, כי התובעת החזיקה בדרכונה של הנתבעת. לטענתה של הנתבעת, די בכך, ובעובדה שהתובעת "הטילה אימה" על הנתבעת, כלשונה, כדי להביא למסקנה שהסדר החוב נכרת תחת אילוץ וכפייה. אין בידי לקבל טענה זו.