תא"מ 19970-06-13 מאפית המשולש אלסבע המודרנית בע"מ נ' קיסר

תביעה לתשלום 66,625 ₪ שיסודה ביחסים חוזיים שהתקיימו בין הצדדים ואשר נסבו על הסכם לשיווק פיתות קפואות מתוצרתה של התובעת, בבלעדיות, על-ידי הנתבע.

א.ההליך והצדדים לו

1. התובעת, חברה פרטית, עוסקת בין השאר בייצור פיתות קפואות. הנתבע בעל קו חלוקה של מוצרי מאפה. ביום 28.10.2009 נחתם בין בעלי-הדין הסכם בו הוצג הנתבע כבעל מומחיות וידע בתחום השיווק (להלן ההסכם); על-פי ההסכם התחייב הנתבע לרכוש מהתובעת כמות יומית של פיתות קפואות (להלן הכמות המוסכמת), בתנאים שנקבעו בהסכם, והוענקה לו בלעדיות בשיווק פיתות מתוצרת התובעת באזור השרון וגוש דן רבתי (להלן אזור ההפצה). אין מחלוקת על כך שהכמות המוסכמת לא צוינה בהסכם באורח מפורש, בנקיבת מספר.

    

2. יחסי הצדדים עלו על שרטון חודשים אחדים לאחר מכן, והתובעת הודיעה לנתבע על סיומה של ההתקשרות. בשל כך הגיש הנתבע תביעה נגד התובעת, בה ייחס לה הפרה של ההסכם עמו ועתר לחייב את התובעת לפצותו בסך שהועמד לצרכי אגרה על 300,000 ₪, כשסכום זה כולל גם את הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם בסך 50,000 ₪ (להלן התביעה בהליך הקודם).

    

3. התביעה בהליך הקודם התבררה לפני כב' השופטת אסיף בת"א (חד') 33190-06-10; בפסק-דין שניתן בה בתאריך 31.1.2013 נדחתה התביעה במלוא סכומה, אגב חיוב הנתבע בתשלום הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪ (להלן פסק-הדין בהליך הקודם).

    

4. התובענה דנן הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 10.6.2013. ביסודה ניצבו מספר טענות: האחת, כי הנתבע הפר את ההסכם ולא רכש מהתובעת את הכמות המוסכמת לה התחייב, ובשל כך יש לחייבו בפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בסך של 50,000 ₪, כערכו ביום הגשת התביעה (54,325 ₪); השניה, כי המחאה שמסר הנתבע לתובעת בסכום של 7,910 ₪ (להלן ההמחאה) חוללה באי-פירעון ללא טעם בדין, וכי במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים בתקופה בה עמד ההסכם בתוקפו נותר הנתבע חייב לתובעת סך של 12,300 ₪ שכלל גם את סכום ההמחאה. התובעת נסמכה על פסק-הדין בהליך הקודם וטענה כי הוא יוצר השתקי פלוגתא שחלים ביחסי הצדדים בהליך דנן.

    

5. לנתבע ניתנה רשות להתגונן נגד התובענה במלוא סכומה, בהסכמה [החלטת כב' הרשם רומי מיום 17.11.2013]. אלו הן טענות ההגנה מטעם הנתבע, בקליפת-אגוז: ראשית, לאחר שניתן פסק-הדין בהליך הקודם גובשה בין הצדדים הסכמה לפיה הנתבע יוותר על הגשת ערעור, ישלם לתובעת סכום מופחת בסך של 25,000 ₪ וכל אחד מהצדדים ילך לדרכו; נטען כי נוכח הסכמה זו, שמומשה הלכה למעשה, מנועה התובעת מלהגיש נגד הנתבע את התובענה דנן. שנית, לפי ההסכם לא התחייב הנתבע לרכוש כמות מוסכמת מינימלית של פיתות, ואף אם התחייב לכך – הימנעותו מרכישת כמות זו אינה עולה כדי הפרת ההסכם אלא לכל היותר עשויה לשלול ממנו בלעדיות באזור ההפצה. שלישית, הפיצוי המוסכם שננקב בהסכם אינו סביר ויש להפחיתו בשל היותו עומד ביחס לא מידתי לנזקה הנטען של התובעת. רביעית, הנתבע פרע את סכום ההמחאה לאחר שהתובעת הגישה אותה לביצוע, ולאחר הפירעון היה על כרטסת התובעת להראות יתרה לזכות הנתבע בסך 3,207 ₪; לא-זו-אף-זו, הרישומים בכרטסת התובעת מתייחסים גם לתקופה בה כבר תמו יחסי הצדדים, ואין בה כדי להוכיח כדבעי ובאורח מהימן את החוב המיוחס לנתבע על-יסודה.