-
לפניי תביעה לתשלום בגין עבודת פיקוח הנדסי שביצעה התובעת בעבור הנתבעות 1 ו-3.
התובעת, בן-נון שלו ניהול בניה בע"מ (להלן: "התובעת"), התקשרה בחוזה בתאריך 27.01.2013 עם המושב, בני עטרות עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "המושב"), על פיו תעניק התובעת שירותי פיקוח לפרויקט מיגון אקוסטי (להלן: "פרויקט המיגון"), שהתבצע זה מכבר בבתי התושבים בישוב בני עטרות (להלן: "החוזה").
הצורך בפרויקט המיגון התעורר בשל עבודות הרחבה של מסלולי ההמראות והנחיתות בנמל התעופה בן-גוריון, אשר הביא לשינוי בתוואי מסלולי הטיסה, באופן שגרם מטרד רעש לתושבי המושב בני עטרות. במסגרת הליכים נפרדים, שאין צורך להרחיב בתיאורם כאן, הגיעו המושב ורשות שדות התעופה (להלן: "רש"ת") להסכם פשרה, שעל פיו תישא רש"ת בתשלום עבור מיגונם האקוסטי של בתי ישוב בני עטרות (להלן: "הסכם הפשרה").
יש לציין כי מדובר בהתקשרות שנייה בין הצדדים, שכן התובעת העניקה שירותי פיקוח למושב, מספר שנים קודם לכן ולאור חילוקי דעות שאינם קשורים בתובעת עצמה, הפסיקה עבודתה בבני עטרות.
במקור הוגשה התביעה גם נגד עו"ד יאיר הלר, ששימש כנאמן בהסכם הפשרה, ואשר נטען ביחס אליו כי כספי הסכם הפשרה הוחזקו בידיו הנאמנות, אולם עו"ד הלר (להלן: "הנאמן"), נמחק מכתב התביעה בהסכמת הצדדים.
-
לטענת התובעת, לאחר שהשלימה את ביצוע העבודות כפי שהתחייבה, נותר חוב כלפיה בסך 59,507 ₪ בגין עבודתה, והמושב הוא האחראי לשאת בתשלום חוב זה מכוח הוראות החוזה. יחד עם זאת, לאור טענת המושב כי רש"ת היא זו האחראית לתשלום, מכוח חיוביה בהסכם הפשרה, צירפה התובעת את רש"ת כנתבעת נוספת לתביעה זו.
לרש"ת שלוש טענות עיקריות: ראשית, לטענת רש"ת, אין בינה ובין התובעת כל יריבות, שכן רש"ת איננה צד לחוזה. שנית, עבודתה של התובעת הייתה לקויה ואשר על כן דורשת רש"ת לבדוק עבודתה של התובעת, בדיקה שתושבי בני עטרות מנעו מרש"ת מלבצע. שלישית, רש"ת העבירה את מלוא התשלום עבור התובעת, כחלק מהתמורה עבור פרויקט המיגון.
להלן נבחן טענות אלה כסדרן.
מי האחראי לתשלום בגין עבודת התובעת?
-
סעיף 7.2 לחוזה קובע כי התמורה בגין עבודתה של התובעת:
"תשולם מתוך כספי הנאמנות אשר תפקיד רש"ת מעת לעת עבור פרויקט המיגון האקוסטי, ובכל מקרה לא תגרע מן הסכומים שהופקדו על-ידי רש"ת עבור ביצוע המיגון".
מסעיף זה עולה ברורות, כי התשלום לתובעת הינו מכספי רש"ת, הניתנים למושב כחלק מהסדר הפשרה שאליו הגיעו המושב ורש"ת, הסדר שעל פיו תממן רש"ת את עבודות המיגון האקוסטי בבתי התושבים בבני עטרות. כספים אלה הופקדו בידיו של הנאמן.
סעיף זה בחוזה משמיע, כי התובעת הייתה ערה לכך, שהמקור הכספי לביצוע התשלום איננו המושב עצמו, כי אם רש"ת. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי המושב, אף שהוא המתקשר הפורמלי בהסכם מול התובעת, מוגבל באחריותו לתשלום בגין עבודת התובעת לכספים שהפקידה רש"ת בקופת הנאמן.
לכאורה, יש טעם בטענת רש"ת כאילו אין לה כל יריבות עם התובעת, מאחר שאיננה צד פורמלי לחוזה. אלא שטענה זו אינה יכולה לעמוד, ואני מוצא כי יש יותר משמץ של חוסר תום לב בעצם העלאתה, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, רש"ת הייתה שותפה מלאה לניסוח החוזה והצדדים הישירים לו – קרי התובעת והמושב – חתמו עליו רק לאחר שאישרה רש"ת את נוסחו, ואף ערכה בו שינויים אחדים. כאשר צד שלישי, שאינו צד ישיר לחוזה, מעורב בקביעת תנאי החוזה (באמצעות אנשי מקצוע מטעמו), ותנאים אלה כוללים מחויבות של אותו צד שלישי עצמו – אינני סבור כי הצד השלישי האמור יכול להישמע בטענת העדר יריבות.