לפני תביעה לתשלום יתרת חוב בכרטסת בסך 20,477 ₪ (להלן: "החוב"), בגין רכישת מוצרי בניין.
להלן תמצית עובדות המקרה.
חברת מ.ר חומרי בנין והובלות בע"מ (להלן: "התובעת"), היא חברה העוסקת בייצור ושיווק של מוצרי בניין. התובעת היא בבעלותו של מר מיכאל רחמים (להלן: "מיכאל") אשר משמש אף כמנהל התובעת ביחד עם בנו, מר אבישי רחמים (להלן: "אבישי"). חברת ס.ע סחר כללי והשקעות בע"מ (להלן: "נתבעת 1"), בבעלותו ובניהולו של מר איאד דולב (להלן: "נתבע 2"), הינה חברה העוסקת בשיווק מוצרי בניין בעיר רהט. בחודש ינואר 2014, החלה הנתבעת 1 לרכוש מוצרי בניין מהתובעת.
לטענת התובעת, לאחר מספר רכישות שביצעה הנתבעת, אשר עליהן שילמה במזומן או בשיק מזומן בטרם קיבלה את הסחורה, נענה אבישי לבקשתו של הנתבע 1 ואישר לו לקבל סחורה באשראי, מבלי לשלם תמורתה מיד, ביום 12.5.2014. לטענת אבישי, אישור זה ניתן לאחר שהנתבע 2 הבטיח כי ישלם עבור רכישה זו ביחד עם תשלום עבור רכישה שהוא עתיד לעשות מספר ימים אחר כך, ביום 15.5.2014. לטענת אבישי, ביום ה-15.5.2014, הגיע אמנם אחיו של הנתבע 2, מר ניסים דולב (להלן: "ניסים"), ולקח סחורה נוספת, זאת לאחר שהבטיח לאבישי כי הנתבע 2 בדרכו אל התובעת, בכדי לשלם עבור שתי הרכישות. לטענת אבישי, הנתבע 2 לא הגיע למרות הבטחתו של ניסים. התובעת הציגה שתי תעודות משלוח ידניות הנושאות את התאריכים המתאימים (12.5.2014 ו-15.5.2014), מימים אלה וכן חשבונית מס, ומאלה היא מבקשת ללמוד על ביצוען של שתי הרכישות. לטענת אבישי, בנוהל הרגיל בעסקיה של התובעת, תעודות המשלוח מונפקות מתוך מערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת של התובעת, אולם אולם בשני מועדים אלה, בשל תקלה במחשבי התובעת, הנפיק אבישי תעודות משלוח ידניות. בכך מנסה התובעת להתגבר על כך שחרף העובדה שבין שתי הרכישות הנטענות מפקידים שלושה ימים, שתי תעודות המשלוח נושאות מספרים סידוריים עוקבים. אבישי מוסיף כי ביום 22.5.2014, ועוד בטרם חשד כי התשלום עבור שתי הרכישות הקודמות לא יבוצע, אישר לניסים לערוך רכישה נוספת, עליה שילם ניסים בשיק שנפרע מאוחר יותר.
לטענת הנתבעת, לא היה לה קו אשראי אצל התובעת, ועל כן, לטענתה, היא מעולם לא רכשה מהתובעת מוצרי בניין מבלי לשלם על כך, בין באמצעות כסף מזומן ובין באמצעות שיק המשוך לתאריך הרכישה. לטענת הנתבעת, בניגוד לטענת התובעת, החתימות המופיעות על תעודות המשלוח, והנחזות להיות חתימותיו של ניסים, אינן חתימותיו. לטענת ניסים, בשני הימים נשוא התביעה, בהם טוענת התובעת כי הנתבעת ערכה רכישות באמצעותו של ניסים, הוא כלל לא פקד את חצריה של התובעת. מקור התביעה, כך לטענת הנתבעת, נעוץ בעובדה כי הנתבעת טרם השיבה לתובעת משטחים ריקים (עליהם מניחים את מוצרי הבניין), המהווים חלק מעילת התביעה, הא ותו לא.
דיון והכרעה
הבסיס הראייתי עליו נשענת עילת התביעה, הוא שתי תעודות המשלוח מתאריכים 12.5.2014 ו-15.5.2014, עליהן חתום כביכול ניסים. כאמור, לטענת הנתבעת, ניסים כלל לא פקד את חצריה של התובעת במועדים אלה וכי תעודות אלה מזויפות. לטענת הנתבעת, ישנן שתי ראיות עיקריות המבססות טענתם זו: האחת, ניסים לא חתם על התעודות והחתימות עליהן אינן החתימות שלו. השנייה, מספרן הסידורי של התעודות, 3903 ו-3904, מעיד על כך כי התעודות הינן תעודות עוקבות. לטענת הנתבעת עובדה זו אינה מתיישבת עם טענת התובעת, לפיה שתי הרכישות נשוא התביעה, נערכו במרווח של יומיים האחת מהשנייה. כנגד טענה זו, טוענת התובעת כי היא איננה משתמשת כלל בתעודות משלוח ידניות, אלא ממוחשבות, אולם במעמד שתי הרכישות של התובעת, התקלקל המחשב של התובעת ולכן היא נאלצה להנפיק לנתבעת תעודות משלוח ידניות.
באשר לעניין החתימות. אף אם קיים דמיון בין החתימות על גבי שתי תעודות המשלוח, די בבחינה שטחית שלהן, בעין שאינה עינו של מומחה לזיהוי כתבי יד, אל מול חתימותיו של ניסים על התצהירים שהוגשו בתיק. החתימות שעל גבי תעודות המשלוח הן חתימות "ציור", בעוד החתימות שעל גבי התצהירים כוללות רישום שמו המלא של ניסים (שם ושם משפחה). מאחר שהטענה היא כי ניסים נכח בחצריה של התובעת וחתם על תעודות המשלוח – היה על התובעת להביא ראיות טובות שיש בהן כדי לתמוך בגרסה זו.
אני ער לאפשרות כי לניסים ישנן מספר צורות חתימה, אולם הנטל להוכיח טענה זו הוא על התובעת, ואין מדובר בטענה של "הודאה והדחה", כי אם בהכחשה מוחלטת – הן של החתימות והן של עצם ביצוע הרכישה. ברי כי בנסיבות אלה, כשהחתימות כה שונות אלה מאלה, ולאור הכחשתה של הנתבעת הן לחתימות והן לעצם עריכת הרכישות במועדים נשוא התביעה, היה על התובעת להציג ראיות טובות יותר לכך שהחותם על תעודות המשלוח אכן היה ניסים.
ודוק: התובעת לא הביאה ולו בדל של ראיה – פרט לתעודות המשלוח – לעצם הימצאו של ניסים בחצרי הנתבעת במועדים הרלוונטיים. יוער, כי אבישי העיד, כי התובעת מחזיקה בחצריה מצלמות אבטחה וכי סרטי האבטחה נשמרים במערכותיה במשך שנה (וראו לעניין זה עמ' 4 לפרוטוקול ש' 1 – 3 וכן ש' 6 – 10; ראו גם עמ' 1 לפרוטוקול ש' 12 – 15). עוד יש לציין, כי מאחר שהרכישות לכאורה בוצעו בחודש מאי 2014, ואילו התביעה הוגשה בנובמבר 2014 – כחצי שנה לאחר מועד הרכישה הנטען – היו סרטי מצלמות האבטחה אמורים להיות שמורים, והתובעת יכלה להציגם כראיה לעצם כניסתה של משאית הנתבעים לחצרי התובעת. משלא עשתה כן, ומשלא ניתן הסבר מניח את הדעת, יש לקבוע, כי אי הבאת הראיה פועל לחובת התובעת, ומכרסם כרסום של ממש בגרסתה, מכוח ההנחה כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה לזכותו, ועל כן – אילו הוגשו צילומי האבטחה, היו מלמדים כי גרסת התובעת אינה נכונה.
לתהיות אלה יש להוסיף את הטענה השנייה שטוענת הנתבעת בהקשר לתעודות המשלוח, ובעיקר לתגובתה של התובעת לטענה זו. כאמור, התעודות הן עוקבות, בעוד הרכישות נעשו במרווח של כשלושה ימים. הייתכן כי בכל זמן הזה לא נעשתה כל עסקה נוספת אצל התובעת? גרסתה של התובעת הינה כי ברך כלל היא איננה מנפיקה תעודות משלוח ידניות כי אם ממוחשבות, ורק בשל תקלה טכנית במחשב הנפיקה לנתבעת תעודות ידניות. ודוק: טענתה של התובעת הינה כי המחשב התקלקל רק במועדים הספציפיים שבהם רכשה הנתבעת את המוצרים, כנטען: ביתר העסקאות באותם ימים עצמם – לא התעורר כל קושי במערכות המחשוב, שכן אבישי העיד כי הנפיק חשבוניות ממוחשבות ללקוחות אחרים.