תא"ח 53534-01-17 רובין נ' ששון

ההליך דנן הוגש תחת הכותרת של תביעה "בסדר דין מקוצר", אך למעשה מדובר בתובענה לפינוי מושכר לפי פרק טז(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

הנכס הנדון הוא דירה ברחוב רהב 8/17 בעיר בת-ים, הרשומה על-שם אמו של התובע, אשר הלכה לעולמה בשנת 2014. התובענה נסמכת על הסכם שכירות מיום 14.8.2011, לתקופה של 10 חודשים. בכתב התביעה נטען, כי מאז סיום תקופת השכירות (בתאריך 30.6.2012) ממשיך הנתבע להתגורר בנכס בלי לפנותו ובלי לשלם שכר דירה.

לאחר הגשת ההליך הודיע ב"כ התובע, עו"ד ברקוביץ, כי מתנהל מו"מ מול הצד שכנגד. אולם, בהמשך דיווח עו"ד ברקוביץ כי חדל לייצג את התובע, ואילו התובע ביקש להורות לנתבע להגיש כתב הגנה. הנתבע מצדו הגיש "בקשת רשות להתגונן" ובה העלה טענות לגוף העניין כמו-גם טענות-סף, לרבות: כי התובע אינו בעל מעמד לנהל את התביעה; וכי המחלוקת בין הצדדים אינה מתאימה לבירור במסגרת דיונית מקוצרת. הצדדים הגישו בקשות ותגובות בקשר לטענות הסף שהועלו.

פרק ט"ז4 לתקנות קובע הליך משפטי מזורז לדיון בתביעות לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו. מטרתו של ההליך – הכרעה מהירה ואפקטיבית במחלוקות שעניינן פינוי מושכר, זאת במטרה למנוע מצב שבו הליכי הפינוי יימשכו זמן רב ושוכרים ימשיכו בפועל לשהות ללא צדק במושכר שנים ארוכות עד להכרעה. לשם כך גם נקבעו בתקנות הוראות שונות המגבילות את היקף ההתדיינות. עם זאת, בתביעה לפינוי מושכר מסור לבית המשפט שיקול דעת להכריע אם אמנם ההליך מתאים למסלול של סדר דין מהיר, ובית המשפט רשאי להורות על העברת התביעה להליך בסדר דין רגיל (תקנה 215יב(א) יחד עם תקנה 214יב(א)).

מעיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק ניתן לראות, כבר עתה, כי המחלוקת אינה מתאימה לבירור במסגרת של סדר דין מהיר.

ראשית יצוין, כי לפי הנטען בתובענה, תקופת השכירות הסתיימה בתאריך 30.6.2012, ומאז הנתבע מתגורר בנכס ללא תשלום דמי שכירות. מכאן עולה, כי מדובר בתביעה לפינוי מושכר שהוגשה כארבע שנים ומחצה לאחר שקמה – לכאורה – עילת הפינוי הנטענת. בכתב התביעה ובתצהיר נטען כי העיכוב בהגשת הליך פינוי קשור במצבו הבריאותי של התובע. אלא מאי? הנתבע מצדו טוען, כי התובע בחר להשמיט עובדות מהותיות ביותר, הנוגעות להסכם שנחתם ביום 14.8.2011 למכירת הנכס נשוא התובענה, ולניהול הליכים בבית המשפט לענייני משפחה לצורך אישור הסכם המכר – הליכים שלא הושלמו בשל כך שהתובע ואחיו לא העבירו מסמכים כפי שנדרשו. עוד נטען, כי מרבית התמורה בגין עסקת המכר הועברה ומצויה בחשבון נאמנות על-שם החסויה. הנתבע אף צירף מסמכים שונים בתמיכה לטענותיו האמורות, לרבות הסכם המכר, בקשה לאישורו בבית המשפט לענייני משפחה ואסמכתא בדבר הפקדת כספים בחשבון הנאמנות. התובע הגיש תגובה מטעמו, שבה לא הכחיש את הסכם המכר אך טען כי ההסכם הופר על-ידי הנתבע ואינו תקף.

כמובן, איני נכנס בשלב זה לבירור המחלוקת המהותית-המשפטית הנוגעת לזכויות בנכס, לטיב ההתקשרויות שנערכו לגביו, להפרתן ולתוקפן. די שאציין, כי ניכר על פני הדברים שהמסגרת הדיונית המקוצרת של תביעה לפינוי מושכר אינה מתאימה לבירור הסוגיות המתעוררות. יוּער במאמר מוסגר, כי בתצהיר התמציתי שצורף לכתב התביעה כלל אין התייחסות להשתלשלות העניינים המלאה בנוגע לנכס, תהא אשר תהא נפקותה המשפטית. התובע בתגובתו מיום 26.7.2017 טוען כי ראוי שזכויותיו של הנתבע מכוח הסכם המכר תתבררנה "בהליך נפרד". אין בידי לקבל טענה זו, בפרט לאור העובדה שמטבע הדברים זכויותיו של הנתבע מכוח הסכם המכר – ככל שיש לו זכויות כאלה – הן בעלות חשיבות לצורך הכרעה אם קיימת עילת פינוי אם לאו. עוד ראוי לציין, כי התובע טוען בכתב התביעה שהנתבע חייב לו סכומים גבוהים של מאות אלפי ₪ בגין אי-תשלום דמי שכירות ופיצויים עקב אי-פינוי המושכר. אמת, פרק טז(4) לתקנות נועד לאפשר מתן סעד מהיר של פינוי מושכר תוך הותרת הסעדים הכספיים להליך נפרד, אך לנוכח טענות הצדדים ובשים לב לזמן הרב שחלף מאז ההפרה הנטענת, דומה כי ראוי לברר את מכלול המחלוקות בין הצדדים – ואת הסעדים הנובעים מהן – בגדרי הליך אחד.

לאמור לעיל מתווסף הקושי הנובע מאי-הסדרת סוגיית הירושה או זכותו של התובע (לבדו) לניהול הליך בגין הנכס. אשוב ואזכיר: המנוחה – בעלת הזכויות בנכס – הלכה לעולמה בשנת 2014. גם התובע מאשר, כי עד כה – חרף הזמן הרב שחלף – לא ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה ולא מונה מנהל עיזבון, זאת בשל קשיים ומחלוקות בין בני המשפחה. אין גם טענה כי בית משפט מוסמך התיר לתובע לבצע פעולות בנכסי העיזבון (ראו סעיף 63 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). בהודעה על הפסקת הייצוג, שהגיש בזמנו עו"ד ברקוביץ, נכתב כי קיימת אי-הסכמה בין התובע לבין אחיו "אשר בפועל הינם תובעים שווים לתובע במעמדם". עוד עולה מעיון במסמכים שבתיק, כי אח אחד נוסף אף מונה יחד עם התובע – כאשר בעלת הנכס עוד הייתה בין החיים – כאפוטרופוס לניהול נכסי החסויה (ושמו מופיע הן בהסכם השכירות הן בהסכם המכר שצורפו לכתבי הטענות).

על רקע זה, עמדתי בהחלטתי מיום 7.8.2017 על מקצת הקשיים המתעוררים במישור הדיוני בשלב זה. לא אחזור על הקביעות בהחלטתי האמורה, המדברות בעד עצמן. למען הזהירות אפשרתי למבקש להגיש הליך מתאים להסדרת מעמדו או בקשה מתאימה. ביום 7.9.2017 הגיש התובע את התייחסותו בהמשך להחלטתי, תוך שהוא שב וטוען כי בנסיבות העניין יש להסיק או לקבוע את מעמדו בנכס, אם כי בד-בבד הוא מציין שיפנה לבית המשפט המוסמך בבקשה להארכת סמכותו כאפוטרופוס או לחילופין למינוי מנהל עיזבון, ובאותה נשימה גם מבקש (במסגרת תגובתו האחרונה) כי בית משפט זה ייזקק לנושא הירושה מתוקף "סמכות נגררת". אדגיש, כי התובע מפנה להוראות חוק מסוימות שאינן רלוונטיות בשלב זה – שעה שהליכי הירושה, כפי שהתובע עצמו מאשר, טרם הושלמו בשל "מחלוקת משפחתית" – ובה-בעת מציין כי "כל היורשים" הסכימו להגשת התביעה וכי הוא אף קיבל "דרישה להמשיך בהליך" – אך זאת בלי לצרף בפועל ייפוי כוח או מסמך המתעד את ההסכמה או את הדרישה הנטענות.