תא"ח 53113-05-15

לפני תביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

התובעת, בעלת זכות החכירה בקרקע המצויה בקיבוץ גן שמואל, הידועה כגוש 10023, חלקות 13,14,15 ו-26 עליה קיים מרכז מסחרי.

ביום 13.5.04 נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת בין התובעת לנתבעת, במסגרתו שכרה הנתבעת חנות בשטח של כ-107 מ"ר ברוטו במרכז המסחרי (להלן: "המושכר") לתקופה של 5 שנים, מיום 1.4.04 ועד 30.3.09.

במסגרת אותו הסכם, ניתנה לנתבעת אופציה לתקופה נוספת בת 60 חודשים (5 שנים), מיום 1.4.09 ועד 30.3.14, בכפוף לתנאים הקבועים בהסכם.

לטענת התובעת, עובר לתום תקופת האופציה, פנתה הנתבעת לתובעת בבקשה להארכת הסכם השכירות, ברם הצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה אודות תנאי המשך השכרת המושכר, ולפיכך נתנה התובעת לנתבעת לפנים משורת הדין, ארכה בת 6 חודשים לשם פינוי המושכר, עד ליום 30.9.14. ההסכמה ניתנה לנתבעת בעל פה ולא נחתם הסכם או נספח הארכה בגין כך. עובר לסיום התקופה שהוארכה, פנתה הנתבעת פעם נוספת לתובעת בבקשה למתן אורכה קצרה ואחרונה בת חודש ימים לפינוי המושכר עד ליום 31.10.14, וזאת לצורך התארגנות סופית לפינוי. התובעת נעתרה שוב, לפנים משורת הדין, לארכה של חודש, ברם הנתבעת לא פינתה את המושכר, לא במועד שהוסכם ולא עד היום, חרף פניות חוזרות ונשנות.

הנתבעת טוענת כי לא פנתה לתובעת להארכת הסכם השכירות, ולמעשה עד חודש ספטמבר 2011 כלל לא היו בין הצדדים כל מגעים לעניין תקופת השכירות. רק בחודש ספטמבר 2014 פנתה התובעת לנתבעת על מנת לברר את החלפת הנתבעת במושכר בשוכר אחר (סעיף 4(ב) לכתב ההגנה).

עוד טוענת הנתבעת כי הסכם השכירות הוארך ע"י הצדדים ביום 10.9.11 לתקופה נוספת של 5 שנים מאותו יום (היינו עד 9/2016). לטענתה, הארכה זו באה לידי ביטוי במסמך מאותו יום (נספח ג/3 לתצהיר התמיכה בכתב התביעה).

הנתבעת טוענת כי עד 15.2.15 לא קיבלה כל הודעה על דרישת התובעת לפינוי המושכר, בטענה כי תקופת השכירות הסתיימה. להיפך, התובעת המשיכה לשלוח לה חשבוניות לתשלום שכר דירה כפי שנהגה כל התקופה.