ש. שלמה רכב בע"מ נ' אוליאל ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה מיום 4.5.11 בה היה מעורב רכבו של הנתבע 1 שהיה בשימושו של הנתבע 2.

מטעם התובעת העיד מר אבי גורדון שסיפר כי נסע בכביש שבו שני מסלולים המופרדים על ידי אי תנועה. בכל מסלול יש נתיב אחד. לפתע, רכב שעמד במפרץ חנייה ב-45 מעלות בערך, נסע לאחור ופגע בו במהלך הנסיעה. מר גורדון בלם, וכתוצאה מכך עלה מעט על אי התנועה, נתקע בסלע עד שנעצר.

הנתבע 2 העיד כי החנה את רכבו לשם ביצוע עבודת סבלות. עימו היה עוד פועל (שהעיד גם כן). כאשר שבו לרכב, נכנס הנתבע 2 לרכב והפועל שהיה עימו הלך אחורה כדי לכוונו לצאת מהחנייה. כאשר נכנס הנתבע 2 לרכב שמע וחש מכה. כשיצא והלך אחורה ראה את רכב התובעת 150 מטר הלאה ממנו.

העד נוסף מטעם הנתבעים, מר בוריס חרזישווילי, העיד כי לאחר סיום העבודה ירד ביחד עם הנתבע 2 לכיוון הרכב. הנתבע 2 הלך לכיוון הרכב והוא הלך לצד שני של הרכב, כדי לחסום את התנועה כדי שהוא יוכל לצאת בנסיעה לאחור. בזמן שעבר העד ליד הרכב, לא מצד הנהג, אלא מצידו שלו, שמע מכה וראה כי רכב התובעת נכנס ברכב הנתבע, עלה על אי התנועה וירד, השתלט על ההגה והמשיך 100 מטר שם עד שנעצר בהמשך.

לאחר שבחנתי את העדויות בתיק ועיינתי בתמונות שצולמו מיד בתכוף לאחר התאונה מצאתי כי דין התביעה להדחות.

כפי שניתן לראות בתמונות רכב הנתבע 1הינו רכב מסחרי די גדול המשמש ככל הנראה להובלות והמכוסה ברזנט בכל חלקו האחורי, כאשר החלק האחורי, המשמש, לאחסון מתנשא לגובה רב יחסית. משמעות הדבר היא כי שדה הראיה של נהג הרכב מוגבל עד מאד והדבר מחייב כי בעת נסיעה לאחור ייעזר הנהג באדם נוסף שמכוון אותו. בנסיבות אלו, מחזק הדבר את עדותו של הנתבע 2 (הנהג) ושל העד מטעמו כי לשם יציאה מאחור הם נקטו אמצעי זהירות שלפיהם העד הנוסף מסייע לנתבע 2 לצאת לאחור. מדובר בפעולה שהם נוקטים בה בשגרת העבודה, ולא מצאתי כל סיבה של לקבל את דבריהם. עדותם של שני עדי הההגנה היתה אמינה עליי, רציפה ולא נסתרה בחקירה הנגדית. פרטי עדותם תאמו זו את זו בנקודות המרכזיות והמכריעות: הרכב עמד ולא היה מונע, העד היה בצד הרכב כדי לסייע לנתבע 2 לצאת לאחור, מדובר ברכב ארוך יחסית ולכן יש צורך במכוון. עדויותיהם מחזקות זו את זו והן עדיפות על פני העדות יחידה מטעם התובעת.

בתמונות שהוצגו לבית המשפט רואים כי הפגיעה ברכב התובעת הינה פגיעה אורכית המתחילה ממש בקצה הימני של הרכב ועד סוף הדלת האחורית. פגיעה שכזו מלמדת כי רכב התובעת היה בתנועה, וככל הנראה במהירות גבוהה, או, למצער, כזו שאינה תואמת את תנאי הדרך. ודוק: אכן רכב הנתבע בולט לכביש יחסית למכונית אחרות, אולם מדובר בכביש ישר שבו שדה הראייה מצוין, ולא ניתן שלא להבחין בו. לא הוכח כי הוא חנה בצורה אסורה או חריגה. הן מהעדויות והן מהתמונות שהוצגו ניכרים סימני בלימה ארוכים לאורך הכביש והדבר מחזק את המסקנה כי רכב התובעת אכן נסע מהר. אילו היה נוסע רכב התובעת לאט סביר להניח כי לא היו ניכרים סימני בלימה כל ארוכים.

מאחר ואני מעדיף את עדויות הנתבעים על פני עדותו של נהג התובעת הרי שאני קובע כי רכב הנתבעים לא היה בתנועה וכי רכב התובעת ניסה לחלוף על פניו תוך שאמד לא נכון את המרווח שהותיר רכב הנתבעים עד לאי התנועה. יחד עם זאת, לא מצאתי לייחס לנתבעים כל אחריות שכן גם אם מדובר במעבר צר יכול היה נהג התובעת להמתין עד שרכב הנתבעים או לבקש מהם להזיז את הרכב באופן שיאפשר לו מעבר בטוח. במובן זה, היה נהג התובעת מונע הנזק הטוב ביותר ודווקא הנתבע 2 והעד מטעמו נקטו באמצעי זהירות סבירים ונכונים כאשר העד ביקש לסייע לנתבע 2 לצאת לאחור.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ח סיון תשע"ג, 06 יוני 2013, בהעדר הצדדים.