ש.י.ס. בע"מ נ' ברזילי

החלטה

1.בפני התנגדות לביצוע תביעה ע"ס 50,000 ₪, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל על ידי התובעת, ש.י.ס. בע"מ, נגד הנתבע, המבקש, מר אמנון ברזילי. על פי כתב התביעה, שכר הנתבע את שירותיו של ד"ר שמחה סדן, הפועל בשם החברה התובעת, לשמש דירקטור מטעמו בחברות בהן הוא בעל עניין, והתחייב לשלם את שכרו, בסך 400 $ לשעה. חשבונות ראשונים לתשלום אכן נפרעו, אולם 2 החשבונות האחרונים, בסך של כ-50,000 ₪, לא שולמו (הסכום הוקטן ועוגל לצורכי הכנסתו לגדר תביעה הניתנת להגשה במישרין להוצאה לפועל, על פי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל).

2.התביעה נסמכה, בעיקרה, על מסמך החתום ע"י הנתבע (עם חתימת ד"ר סדן בשולי הדף, לאות הסכמה – נספח א' לכתב התביעה), אשר מן הראוי להביאו כלשונו:

"1. אנו מודים לך על הסכמתך לשמש כדירקטור הממונה על ידי מר אמנון ברזילי או כל חברה בשליטתו (להלן: "ברזילי") בחברת אופקים קפיטל בע"מ. מובן ומוסכם כי ברזילי יהיה רשאי להפסיק את המינוי האמור בכל עת.

2. אנו מתחייבים לשפות אותך בגין כל נזק או הוצאה שייגרמו לך עקב פעילותך כאמור בסעיף 1 לעיל.

3. שכרך יהיה 400 דולר לשעה, בתוספת מע"מ, ובתוספת הוצאות. שכר של כלכלן ממשרדך יהיה 200 דולר לשעה, בתוספת מע"מ. בכל מקרה – השכר החודשי שישולם למשרדך לא יפחת מ-2,000 דולר, בתוספת מע"מ.

4. חשבון שכר טירחה יישלח מידי חודש לתשלום סמוך וישולם ב-$ או בש"ח לפי השער היציג ביום התשלום. שער החליפין לצורך האמור לעיל לא יפחת מ-3.8 ש"ח לדולר.

בכבוד רב ובברכה,

(-חתימה-)

אמנון ברזילי"

3.גרסתו של הנתבע, כעולה מתצהירו, היא, ראשית, שאין מדובר בהתחייבות אישית שלו לתשלום השכר, והשכר אמור להיות משולם על ידי חברת אופקים קפיטל בע"מ. הוא מבקש להסיק זאת מהשוני בנוסח שבין סעיף 2 ("אנו מתחייבים לשפות אותך...") לבין סעיף 3 ("שכרך יהיה...", בלא התחייבות מפורשת). יתר על כן, לשיטתו אין כלל חוב, לא אישי ולא של החברה, שכן חשבונותיו של סדן היו מנופחים, ודרישות ממנו לפרט אותם (מעבר לתדפיס השעות הלאקוני שצורף לכל חשבון) לא נענו. להמחשה, מצביע הנתבע על חוסר היחס בין שכר המינימום המוסכם (2,000 דולר) לשכר ששולם בפועל ב-3 החודשים הראשונים להתקשרות (כ-15,000 דולר לחודש).

4.לטעמי, גרסתו של הנתבע, כפי שעולה מתצהירו, היא דחוקה ביותר באשר לפרשנות המסמך האמור, בשים לב לכך שהוא חתום עליו, אישית, ושאין בהסכם כל התייחסות, ולו ברמז, לכך שמאן דהוא אחר חייב לשלם את השכר. באשר לשאלת החשבונות והיקפם, לא באה גרסה נגדית או התייחסות מפורטת לדרישת תשלום זו או אחרת.

על כגון זה כבר נכתב, "אם... תצהירו של הנתבע אינו מגלה עילת הגנה, ספק אם יש טעם לחקור את הנתבע על תצהירו, שכן דווקא בחקירה זו עלול הנתבע להשלים את הגנתו ולרפא פגמים שנפלו בבקשתו..." (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003), בעמ' 317).

אלא, שהתובעת בחרה לחקור את הנתבע, ואף באריכות-מה, ולכל הפחות בעניין פרשנות ההסכם, נתנה בידו הזדמנות לעבות במקצת את גרסתו, ולהסביר את נסיבות החתימה, ואת המבנה המשורשר של קונצרן החברות שאופקים קפיטל בע"מ היא חלק ממנו.

5.אמנם, עדיין עסקינן בפרשנות דחוקה, אולם בהינתן הדעה הרווחת בפסיקה היום, שהסכם יש לפרש גם מתוך הנסיבות שאפפו את חתימתו, ובהינתן העובדה שככלות הכל, לשון אותו נספח א' אינה חד משמעית לחלוטין – דומה שהגירסה העומדת עתה בפני איתנה דיה, כדי לעמוד ברף הנמוך אותו קבעה הפסיקה, לצורך מתן רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69):

"...'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

6.לא כן הדבר באשר לשאלת החשבונות. בעניין זה לא נחקר הנתבע, כלל, וכבר נפסק, כי "גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ. Warner Home Video, פד"י מ"ו (2) 273, בעמ' 277).

7.כאמור לעיל, גרסת הנתבע בעניין זה חסרה ולאקונית. לא פורט ולא הובהר על מה ולמה הוא סבור שדרישת התשלום מופרזת ומופרכת, או כי השעות המדוברות לא הושקעו בפועל על ידי ד"ר סדן. למעשה, אף הסברו בחקירה לכך, שהמשיך ליהנות משירותיו של ד"ר סדן חרף מופרכותם-כביכול של חשבונותיו, הוא דחוק.

נזכיר, כי בהמשך הדברים שהובאו לעיל מתוך ע"א 465/89, כותב בית המשפט העליון כך:

"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.