ש' ואח' נ' מ' ואח'

לפני תביעת נזקי גוף.

1.לטענת התובעת, במועדים הרלבנטיים לתביעה היא טופלה על ידי הנתבעת 1 - רופאת שיניים במקצועה. הנתבע 2 אף הוא רופא שיניים במקצועו, ביצע לתובעת במועדים הרלבנטיים לתביעה עקירות שיניים והרמת סינוס דו צדדי. הנתבעת 3 "מרפאת שיניים ד"ר ג.מ." (להלן: "מרפאת מ' ") היא הבעלים או המפעילה של מרפאת השיניים סניף חיפה, במסגרתה טופלה התובעת.

2.התובעת טוענת כי ביום 20/10/10 היא פנתה אל מרפאת מ' לצורך טיפול משקם קבוע של הלסת העליונה בשל חוסר של שלש שיניים אחוריות, בכל צד של הלסת העליונה ובנוסף ביקשה ציפוי לשיניה העליונות קדמיות על מנת לשפר את מראן. הנתבעת 1 המליצה לתובעת על תוכנית טיפולים אשר כללה עקירת שיניים 14 ו- 24, טיפול שורש בשן 22 והחדרת שתלים ללסת העליונה לרבות הרמת סינוס דו צדדי והוספת בלוקים לצורך שחזור יחס סגרי- כותרת שורש תקין. לחלופין הוצעה לה תוכנית לפיה יורכב גשר על גבי שתלים ושיניים בעזרת מחברים טלסקופיים. לטענת התובעת, הטיפול במרפאת ד"ר מ' נמשך עד ליום 11/6/12, כאשר הנתבע 2 ביצע את הטיפול הכירורגי, הנתבעת 1 ביצעה את השחזת השיניים והמדידות לביצוע הכתרים, וד"ר מ.ש. ממרפאת ד"ר מ' , ביצע את יתר הטיפולים לרבות עקירות שורש.

3.לטענת התובעת, הטיפול שניתן לה על ידי הנתבעים היה רשלני. בין היתר טוענת התובעת כי תוכנית הטיפול שהוצעה לא הייתה נכונה ובוצעה ברמה בלתי סבירה, עקירות השיניים והרמת הסינוס בוצעו על ידי רופא שאינו מומחה, עקירת שן 13 הייתה מיותרת ונעקרה בצורה רשלנית, השתל באזור שן 15 לא הוחדר כראוי והשתל באזור שן 26 נכשל זמן קצר לאחר ביצועו. כן לטענתה, לא היה צורך לבצע טיפול שורש בשיניים 11,21 ו- 22 ולא ניתן היה לשקם את שיניים 11,12,22,23 בשל השחזת יתר. בשל כך, ביום 11/6/12 החליטה התובעת להפסיק את טיפול השיניים.

4.התובעת פנתה למרפאת ד"ר דרור שמיר, מומחה בכירורגית פנים ולסתות, אשר הגיע למסקנה כי לא ניתן לבצע את התוכנית המקורית של מרפאת מ' כפי שהוצעה. ד"ר שמיר קבע כי הכשל הטיפולי הן מהבחינה הכירורגית והן מהבחינה השיקומית היה ברמה כזאת שלא ניתן לתקנו אלא בפתרון שיקומי אחר. בעצת ד"ר שמיר בחרה התובעת בתוכנית טיפול הכוללת עקירת כל השיניים הנותרות ושחזורן על ידי תותבת נתמכת שתלים. הטיפול הכירורגי בוצע על ידי ד"ר שמיר בעוד שהתותבות והטיפול השיקומי בוצעו על יד ד"ר אורי זהריה.

5.לטענת התובעת, הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא הסבירה לה את מהות וטיב הטיפול. לטענתה הפעולות שבוצעו במרפאת מ' לא תאמו את רמת הציפיות הסבירה שלה, דבר שגרם לעיכוב בהתקדמות תוכנית הטיפול וכן בביצוע שיקומים זמניים, פעולות שלטענתה, כולן גרמו לנזקים בחניכיה ובשיניה, זאת מעבר לחוסר שביעות רצונה מהשיקום הזמני. לטענתה, היא לא הייתה מודעת ולא הייתה נותנת הסכמתה מדעת לביצוע הטיפול לו היה ניתן לה הסבר מתאים ובכך נשללה זכותה לאוטונומיה על גופה לקבל החלטתה מדעת בהתאם לרצונה ולטובתה.

6.לטענת התובעת, בנסיבות יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעים הראיה שלא הייתה מצדם או מי מטעמם התרשלות שיחובו בגינה. לטענתה, שימוש במכשור הרפואי כפי שהיה בעניינה הוא "דבר מסוכן" כמשמעותו בפקודת הנזיקין ועל כן על הנתבעים נטל הראיה כי לא התרשלו. לטענתה, רישומי הנתבעים אינם מסודרים ועדכניים ויש לראות בהעדר רישום, רישום חסר או רישום לא מדויק, טעם נוסף להעברת נטל הראיה על שכמם של הנתבעים. לטענתה, הנתבעים או מי מטעמם הפרו את ההסכם המפורש או מכללא הקיים עם התובעת בדבר מתן טיפול רפואי נאות, סביר ומקובל או בדבר גילוי מידע נאות ועל כן עליהם לפצות אותה על מלוא נזקיה על פי דיני החוזים או כל דין רלבנטי אחר. לפיכך עותרת התובעת לפיצוי בגין הוצאות לעבר עבור טיפול השיניים במרפאת מ' - 46,600 ₪; הוצאות לעבר עבור טיפול שיניים כירורגי על יד ד"ר שמיר- 14,500 ₪; הוצאות לעבר עבור טיפול שיניים שיקומי על ידי ד"ר זהריה- 23,000 ₪; הוצאות עתידיות הנובעות מתחזוקת התותבת: החלפת תותבת כל שבע שנים- 15,000 ₪, החלפת גומייה אחת לשנה- 400 ₪, כאב וסבל, פגיעה באוטונומיה והוצאות משפטיות ושונות. מכאן תביעת התובעת אשר לפני.

7.הנתבעים 1 ו- 3 טוענים בכתב הגנתם להעדר קשר סיבתי בין טענות התובעת כלפיהם, לבין נזקיה. לטענתם, התובעת טופלה על ידם באופן המיטבי והנכון ובהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. לטענתם, הטיפולים שבוצעו לתובעת היו מוצדקים ובהתאם למצב שעמד לפני הצוות הרפואי בזמן אמת, למצבה הדנטלי הראשוני של התובעת ולדרישותיה. לטענתם, התובעת הפסיקה את הטיפול בטרם הושלם וככל שבחרה לפנות לרופאים אחרים, אין לה להלין אלא על עצמה ואין להטיל את ההוצאות בגין טיפולים אלה על כתפי הנתבעים. לטענת הנתבעים 1 ו -3, פניית התובעת לרופאים אחרים גרמה להם לנזק ראייתי משמעותי ולקושי ממשי להתגונן מפני התביעה כנגדם. לטענתם, אירוע המקרה היה בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה מבחינתם. לטענתם, הטיפולים ניתנו בין היתר ע"י הנתבע 2 וע"י ד"ר מ.ש. , אשר פעלו כרופאים עצמאים בנתבעת 3 ואין הנתבעים 1-3 חבים בכל אחריות למעשיהם או מחדליהם. לטענתם, תיאור השתלשלות האירועים בכתב התביעה מגמתי, חד צדדי ואינו תואם את הרשומות הרפואיות בזמן אמת.

8.הנתבעים טוענים כי התובעת נתנה הסכמתה מדעת לטיפולים וחתמה על טופס הסכמה במסגרתו הצהירה כי הוסבר לה על הטיפול העיקרי, לרבות התוצאות המקוות. הסיכויים ודרכי הטיפול החלופיות האפשריות נשקלו על ידה טרם הבחירה בטיפול העיקרי. כן הצהירה התובעת כי הובהרו לה הסיכונים והסיבוכים של הטיפול. לטענתם, הם לא פגעו באוטונומיה של התובעת בכל צורה שהיא.

9.הנתבעים 1 ו -3 טוענים כי אין להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" או "דבר מסוכן". לטענתם, הרשומה הרפואית שנערכה לתובעת מלאה, נערכה בהתאם לפרקטיקה המקובלת. לטענתם לא נגרם לתובעת כל היזק ראייתי. לטענתם, יחסי רופא- מטופל אינן חוזיים מטבעם ולא קיימת לתובעת עילה חוזית כנגדם. לטענתם, הם לא הפרו כל חובה המוטלת עליהם כלפי התובעת. כן טוענים הנתבעים 1 ו- 3 כי הסכומים הנתבעים בכתב התביעה מוגזמים וחסרי כל בסיס ועתרו לדחיית התביעה כנגדם.

10.הנתבע 2 טוען בכתב הגנתו כי התובעת גרמה לו לנזק ראייתי כבד בכך שהרסה את הראיות שהוכיחו את מצבה הדנטלי בסיום הטיפול אצלו. לטענתו, התובעת החליטה להפסיק את הטיפול הדנטלי אצל הנתבעים בטרם הושלם כאשר כבר באותו המועד, היא החליטה להגיש כנגדם תביעה משפטית. לטענתו, התובעת הגישה תביעתה רק לאחר שפנתה להיבדק על ידי רופאים אחרים ועברה טיפולים דנטליים ששינו את מצבה ובשל כך גרמה לו נזק ראייתי. לטענתו הרשומה הרפואית שערך לתובעת מתעדת נאמנה את שארע הלכה למעשה והיא מדברת בעד עצמה. לטענתו הוא לא ביצע עקירות שיניים לתובעת. לטענתו, הוא לא התרשל כלפי התובעת ולא מתקיים קשר סיבתי בין טענות התובעת כנגדו, לבין הנזקים הנטענים על ידה. לטענתו, התובעת קיבלה הסבר מלא אודות הטיפול שהעניק לה לרבות הסיבוכים והסיכונים הכרוכים בו והיא נתנה הסכמתה מדעת לביצועו.

11.הנתבע 2 טוען כי אין להחיל את הכללים "הדבר מדבר בעד עצמו" או "דבר מסוכן" ועל התובעת מוטל הנטל להוכיח תביעתה. הנתבע 2 מכחיש את טענות התובעת להפרת ההסכם על ידו. לטענתו הטיפול הרפואי שהעניק לתובעת בוצע בסטנדרטים רפואיים סבירים ומקובלים בנסיבות. לטענתו, הנזק הנתבע בכתב התביעה נגרם עקב רשלנות התובעת. לטענתו, התביעה מוגזמת והתובעת לא עשתה כמיטב יכולתה להקטנת נזקיה. לפיכך עתר הנתבע 2 לדחיית התביעה כנגדו.

12.הנתבעים 1-3 הגישו הודעה לצדדים שלישיים כנגד ד"ר מ.ש. אשר במועדים הרלבנטיים פעל כרופא עצמאי במסגרת הנתבעת 3 והראל חברה לביטוח בע"מ אשר במועדים הרלבנטיים ביטחה את ד"ר ש' בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית. הצדדים השלישיים הגישו כתב הגנה מטעמם אשר נתמך בחוות דעת מומחה, ד"ר שלומי לדרמן מומחה לכירורגית פה ולסתות. בהסכמת המודיעות והצדדים השלישיים, ההודעה כנגד הצדדים השלישיים נמחקה בפסק הדין אשר ניתן על ידי ביום 21/12/17 ועל כן פסק דין זה מתייחס למערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעים בלבד.

דיון:

13.המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת התרשלותם הנטענת של הנתבעים בטיפול השיניים שהעניקו לתובעת ולשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות, ככל שתוכח, לבין נזקי התובעת ושיעור הנזק.

נטל השכנוע:

14.התובעת טוענת לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין המשית את הנטל על כתפי הנתבעים. הלכה פסוקה בעניין זה היא כי תחולת הכלל המעביר את נטל השכנוע אל הנתבע, מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר שהמקרה אירע בהיעדר כל התרשלות מצדו. נטל השכנוע לקיומם של התנאים רובץ על שכם התובע, טוען הטענה, ועליו להרימו עפ"י המבחן של מאזן ההסתברויות. הכלל הראשון אינו מתמלא בענייננו. התובעת טענה כי הנזק הנטען על ידה הוא כתוצאה מהטיפול רשלני שניתן לה על ידי הנתבעים, כך שאין היא יכולה לטעון בד בבד כי היא אינה יודעת או לא יכולה הייתה לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק הנטען. משקבעתי כי התנאי הראשון אינו מתמלא ומאחר ומדובר בתנאים מצטברים, ניתן כבר בשלב זה לדחות את הטענה בדבר חלותו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

15.אין בידי אף לקבל את טענת התובעת באשר לתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין. על מנת להיכנס לגדרו של סעיף זה יש לעמוד בשלושה יסודות: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר, או ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט. בכתב התביעה כל שטענה התובעת בסעיף 47 הוא כי השימוש במכשור הרפואי כפי שהיה בעניינה הוא "דבר מוסכן" כמשמעותו בפקודת הנזיקין וכי הנתבעים הם הבעלים או בעלי השליטה או הממונים על כל מהלך הטיפול המסוכן ועל כן עליהם נטל הראיה כי לא התרשלו. מכשור רפואי, כאשר הטענה נטענת באופן כוללני, אינו מהווה "דבר מסוכן" כהגדרת סעיף 38 הנ"ל. הטענה נטענה באופן כללי וסתמי וללא כל בסיס עובדתי ולפיכך אני קובעת כי סעיף 38 לפקודת הנזיקין אינו מתקיים בענייננו ונטל השכנוע היה ונותר מוטל על כתפי התובעת.