ש.א.מ מרכז הגז בע"מ נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ

החלטה

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית

1.בפניי בקשת התובעת למחיקת טענות מכתב הגנת הנתבעת בהתאם להוראת סעיף 91(א) לתקסד"א. לטענת התובעת הנתבעת מודה בכתב הגנתה בעובדות העיקריות המיוחסות לה אך טוענת טענות הגנה שונות אותן היא מבקשת לברר בדיון ולשיטת התובעת אין מקום לבירורן של טענות אלה, בין היתר לפי שהן נדונו ונדחו ואף קיים מעשה בי דין המשתיק את טענות הנתבעת.

2.הנתבעת, בתשובתה, טענה בין היתר, כי כל אחת מטענות ההגנה שהועלו על ידה ראויה לבירור יסודי ורציני, כאשר חלקן מבוסס על פסיקה שניתנה בתיקים אחרים, לדברי התובעת הנתבעת מבקשת בבקשה זו לעשות קיצור דרך ומבלי לברר את העובדות לפגוע בזכותה המהותית של הנתבעת ליומה בבית המשפט. עוד מציינת הנתבעת, כי הבקשה דנן הינה חזרה מלאה וזהה על שנטען בכתב התשובה שהוגש על ידי התובעת.

3.במישור הנורמטיבי מציינת הנתבעת, כי בית המשפט לא ימחוק כתב טענות אלא כמוצא אחרון ורק במקרים נדירים כאשר נתבע טוען טענות חריגות שאינן קשורות לתביעה או שהן מבישות באופן חריג, ישתמש בית המשפט בסמכותו למחוק את כתב ההגנה – כולו או חלקו.

4.לטענת התובעת, כמפורט בבקשתה, שאלת האחריות לגבי נסיבות בהן ספק הגז היוצא משדל צרכנים לבטל חוזה עם ספק הגז הנכס כבענייננו, הוכרעה כבר בת"א (כפ"ס) 3698/04 ובע"א (מרכז) 3695-08-07 (ר' סעיף ב' לבקשה).

באשר לטענה זו, מציינת הנתבעת בתגובתה, כי פסקי הדין שצורפו כנספחים ב' ו-ג' לבקשה אינם פסקי דין בהם התובעת או הנתבעת היו צד וכן הם אינם פסקי דין של ביהמ"ש העליון ולפיכך אינם מחייבים את הנתבעת. לדברי הנתבעת, בשני פסקי דין בהם היתה התובעת צד, נקבעה הלכה הפוכה. בכל מקרה, אין המדובר בטענת הגנה "שלא לצורך" או "מבישה" או "בלתי הוגנת".

5.לעניין טענת ההתיישנות שהועלתה בכתב ההגנה נטען, כי המדובר בעוולה נמשכת עד עצם היום הזה ולפיכך לא חלה התיישנות (ר' סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין) (ר' סעיף ג' לבקשה).

בעניין זה טוענת הנתבעת, כי לא הובאה בכתב התביעה טענה, לפיה הצרכנים נשוא התביעה הם עדיין צרכני הנתבעת. המקרים שתוארו בסעיף 10 לכתב ההגנה אירעו למעלה מ-7 שנים ממועד הגשת התביעה והבקשה בעניין ההתיישנות כוללת טענה עובדתית שאינה כלולה בכתב התביעה והיא שהנתבעת ממשיכה, גם היום, לספק גז לצרכנים – טענה שיש לבררה במסגרת הראיות. עוד מציינת התובעת כי עוולת גרם הפרת חוזה אינה עוולה מסוג העוולות שהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין מאריכה לגביהן את תקופת ההתיישנות וכך אף עילת עשיית העושר שלגביה חל דין ההתיישנות הכללי (ר' בהרחבה סעיפים 29-34 לתגובה).

6.באשר לטענת ההשתק שהועלתה נטען, כי בפסק הדין הוסכם שהממצאים בשלב הבקשה הם לכאורה בלבד (ר' נספח 1 לכתב ההגנה) (ר' סעיף ד' לבקשה).

לטענת התובעת, בפסק הדין (נספח 2 לכתב ההגנה) נאמר, כי הקביעות העובדתיות ניתנות לצורך הכרעה בצו הזמני והן לכאוריות בלבד, משמע החלטת הביניים בצו הזמני הפכה לפסק דין בכל הנוגע לקביעות המשפטיות שבה והיא מחייבת את הצדדים לכל דבר ועניין.

לשיטת הנתבעת, דין התביעה להידחות, שכן התובעת תובעת בעילה שהוכרעה על ידי ביהמ"ש המחוזי בנצרת בהחלטה מנומקת (ר' סעיפים 35-43 לתגובה).

7.באשר לטענה בדבר "עסקת רוכלות" הרי שזו עסקה שיש להוכיח את יסודותיה העובדתיים בכל עסקה, ההחלטה בסעד הזמני אינה יוצרת מעשה בי דין, מה גם שהיא נדחתה לגופה בערעור (ר' בהרחבה סעיף ה' לבקשה).

בעניין זה טוענת הנתבעת, כי טיעונה של התובעת הינו טיעון עובדתי המצריך בירור. עוד מציינת הנתבעת, כי התובעת מתעלמת מהחלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה קיבל בית המשפט את הטענה שעומדת לצרכנים הזכות לבטל את החוזים מכוח חוק הגנת הצרכן (ר' סעיפים 44-50 לתגובה).

8.ביחס לטענה בכתב ההגנה, כי מדובר בעסקת "מכר מרחוק", לטענת התובעת אין ענייננו בעסקה שכזאת ולפיכך דין הטענה להידחות (ר' סעיף ו' לבקשה).

הנתבעת, בתגובתה מציינת, כי טיעונה של התובעת בעניין זה הינו טיעון עובדתי המצריך בירור וכי התובעת "שוכחת" שהטענה לזכות ביטול של הצרכן במקרים דומים בהם התובעת היתה המשיבה, התקבלה בעבר על ידי בתי המשפט בנתניה. לשיטת הנתבעת, טענת הגנה המבוססת על חוק הגנת הצרכן שנתקבלה, אין מקום למחיקתה מכוח הוראת תקנה 91(א) (ר' סעיפים 51-56).

9.באשר לטענה בדבר תחולת סעיף 17 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) התשמ"ט – 1989, טוענת התובעת, כי סעיף זה פורש כחל רק לגבי חוזים שנכרתו לפני היום הקובע – 1/8/89 ולפיכך הוראה זו אינה חלה על החוזים כאן. לדברי התובעת, טיעון זה הושמע מפי הנתבעת ונדחה בפסקי הדין השונים (ר' סעיף ז' לבקשה).

לטענת הנתבעת אין בסעיף 48 לכתב ההגנה טענה לפיה סעיף 17 לחוק ההסדרים חל על חוזים שנכרתו לאחר יום 1/8/89 ולדבריה ככל שעמדת התובעת הינה שסעיף זה חל אך ורק על חוזים שנכרתו לפני 1/8/89, מתבקשת התובעת להבהיר מדוע כענין שבשגרה היא משכנעת מאוד צרכנים להודיע לנתבעת על סיום החוזים שבינם לבין הנתבעת, הגם שחוזרים אלה נכרתו לאחר 1/8/89. עוד מוסיפה הנתבעת ומציינת, כי ככל שמי מהחוזים שבין הצרכנים נשוא התביעה לנתבעת נכרת לאחר 1/8/89, הרי שלתובעת לא הייתה זכות להסתמך על הוראת סעיף 17 ולשכנע את הצרכנים להפר את החוזים עם הנתבעת (ר' סעיפים 57-64 לתגובה).

10.באשר לטענת הקיזוז שהועלתה בכתב ההגנה, הרי שלדברי התובעת, משך שנים רבות הנתבעת לא פעלה לאכוף את חוזיה הנטענים. לדבריה, סיום חוזי הנתבעת אינו מהווה הפרתם (ר' סעיף 11(א) לחוזה האחיד של הנתבעת – נספח ח' לבקשה) וכן עם חקיקת סעיף 59 ד' לחוק המקרקעין הפך סעיף זה לתנאי מקפח בחוזה אחיד ולפיכך דינו להתבטל וכן זכות ההשתחררות שנקבעה בסעיף 17 לחוק ההסדרים חלה על חוזים מלפני שנת 1989 וכאלו הם חוזי הנתבעת (ר' בהרחבה יתר נימוקי התובעת בסעיף ח' לבקשתה).

הנתבעת משיבה בתגובתה, כי אין עליה חובה לצרף לכתב הגנתה את הראיות התומכות בטענות ההגנה, טענת היות החוזה בין הנתבעת לצרכניה מכיל סעיפים מקפחים הינה טענה המצריכה בירור עובדתית. אין המדובר בטענת הגנה מבישה או בלתי הוגנת וזכותה של הנתבעת להביא ראיות ולברר את המשפט לגופו של ענין (ר' סעיפים 65-74).