החלטה
ראשיתו של ההליך שבפניי הוא בקשה שהגישה התובעת להטלת עיקול זמני על נכסיה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), להבטחת תביעה כספית ע"ס 14,000,000 ₪ בגין תשלום המגיע לה עבור עבודות גמר של פרוייקט בניה בחיפה. בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הרשמת ו' פלאוט) הטיל עיקול זמני כמבוקש. הנתבעת ביקשה לבטל את העיקול. נערכו שני דיונים בבקשה. בהחלטה מיום 19.4.2010 נקבע כי העיקול יוותר על כנו, אך סכומו יועמד על 5,536,282 ₪ הואיל וזהו הסכום שלגביו יש לתובעת עילת תביעה טובה לכאורה. בית המשפט הוסיף וציין בסוגיית ההכבדה כי העובדה שהנתבעת ניסתה להגיש את דו"חותיה הכספיים רק בתחילתה של הישיבה השניה, עומדת לה לרועץ. עוד נקבע כי הנתבעת לא הוכיחה מהו שווי ההון העצמי שלה מעבר לרווח השנתי עליו הצהיר המצהיר מטעמה וכי לא ניתן ללמוד דבר מנתוני מחזור המכירות הצפוי לשנת 2010, שהיתה רק בראשיתה אותה שעה, אלא רק מנתוני שנת 2009, שכבר הסתיימה.
הנתבעת ערערה על ההחלטה האמורה. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשל חוסר סמכות מקומית. ביום 20.12.2010 קבעה ערכאת הערעור (כב' השופטת ש' ברוש) כי שגתה כב' הרשמת בכך שסברה כי נטל הראיה בענין ההכבדה מוטל על הנתבעת ועל כן ביססה את החלטתה על כך שהנתבעת לא סתרה את יסוד ההכבדה, בעוד שאין בהחלטה כל התייחסות לשאלה האם התובעת הרימה את הנטל להוכחת ההכבדה. על כן, הדיון הוחזר לכב' הרשמת על מנת שתכריע פעם נוספת בשאלת ההכבדה. לאחר מכן, הוחזר התיק בשנית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובגלגולו הנוכחי, הוא הועבר אליי למתן החלטה בשאלת ההכבדה.
לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים בשאלת ההכבדה, באתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה בהקשר זה ולא הביאה ראיות מהימנות לכאורה לכך שאם לא יוטל עיקול זמני על נכסיה של הנתבעת, צפוייה להגרם הכבדה בעת ביצועו של פסק הדין, היה והתביעה תוכתר בהצלחה, והכל כמפורט להלן.
ראשית, נחזור ונזכיר את אשר קבעה ערכאת הערעור, קרי, שהנטל להוכיח קיומה של הכבדה מוטל לעולם על התובע, ולא הנתבע הוא שצריך להוכיח כי לא צפוייה הכבדה אם לא יוטל עיקול על נכסיו.
במקרה דנן, ביקשה התובעת לבסס את אלמנט ההכבדה על מספר מרכיבים.
המרכיב הראשון של ההכבדה הנטענת הוא שהנתבעת הוקמה כביכול על מנת להתחמק מנושיה של חברה שקדמה לה. טיעון זה איננו מבסס הכבדה כנדרש, שכן גם אם אניח לטובתה של התובעת כי זו אכן היתה תכלית הקמתה של הנתבעת (ולא שוכנעתי כי כך הוא הדבר), הרי שלא הנתבעת היא שהבריחה פעילות, אלא החברה שקדמה לה. אין כל ראיה על כך שהנתבעת עצמה הבריחה אי פעם נכסים או פעילות. גם החלטת כב' השופט י' זפט אליה מפנה התובעת, שניתנה ביום 7.5.2007 במסגרת הליך ביניים בתיק הפ 276/07, אינה מייחסת לנתבעת הברחת פעילות.
המרכיב השני של ההכבדה הנטענת הוא שבעלת מניותיה של הנתבעת היא חברה זרה, ללא כתובת וללא בעלי מניות ידועים. גם טענה זו אינה מבססת הכבדה כנדרש, שכן לנתבעת אישיות משפטית נפרדת משל עצמה, וממילא, אם תחוייב בתשלום כספי, לא בעלי מניותיה הם שיידרשו לשלמו.
המרכיב השלישי של ההכבדה הנטענת הוא שהנתבעת שינתה את שמה פעם אחת, וכך גם החברה שקדמה לה. גם טענה זו אינה מבססת הכבדה. שינוי שם כשלעצמו איננו מעיד על נסיון להתחמק מנושים, וכפי שציינתי קודם, אין לזקוף לחובתה של הנתבעת את מעשיה של החברה שקדמה לה.
המרכיב הרביעי של ההכבדה הנטענת הוא מצבה הכלכלי של הנתבעת. לענין זה טוענת התובעת כי העובדה שהעיקול מכביד על פעילותה של הנתבעת, כפי שהודה המצהיר מטעמה, מעידה על הכבדה. גם טענה זו דינה להדחות, שכן המצהיר מטעם הנתבעת התייחס לעיקול בהיקפו המקורי- 14,000,000 ₪, ולא לגבי העיקול בסכומו המופחת, שהינו 5,536,282 ₪ בלבד. זאת ועוד, אל מול נתון זה יש להביא בחשבון כי הנתבעת היא חברה שמחזור הכנסותיה בשנת 2009 עמד על 220 מליון ש"ח, היא מצויה בתזרים חיובי מאז הקמתה, היא מעסיקה 150 עובדים ומנהלת 15 פרוייקטים מורכבים של בניה, שהיקפם הכספי הוא 330 מליון ₪. הנתבעת אף מדורגת בדרוג 100 החברות החזקות במשק מבחינה עסקית (ראה ס' 55- 57 לתצהירו של מישל לוי). זאת ועוד, הרווח השנתי של הנתבעת הינו 12 מליון ₪ (ע' 29 לפרוטוקול), לאמור, יותר מכפליים מהסכום שלגביו יש לתובעת עילה לכאורה. לכל אלה יש להוסיף כי סרובה של התובעת לאפשר לנתבעת להציג את דו"חותיה הכספיים, ולו גם באיחור, צריך לפעול לחובתה של התובעת דווקא, ולא לחובתה של הנתבעת. בנסיבות אלה, הסכום לגביו הוכיחה התובעת זכות לכאורה, הוא כשלעצמו איננו מבסס הכבדה.
המרכיב החמישי של ההכבדה הנטענת הוא רישום שעבוד על נכסי הנתבעת לטובתו של בנק. גם טענה זו אינה מבססת הכבדה, שכן כידוע, תאגידים נוהגים לשעבד את נכסיהם לצורך קבלת ערבויות בנקאיות, ובמקרה דנן, הובהר כי זו אכן היתה מטרת השעבוד (ע' 32 לפרוטוקול).
המרכיב השישי של ההכבדה הנטענת הוא הגשת תביעות נגד החברה שקדמה לנתבעת בסכום נטען של 36 מליון ₪. דא עקא, לא מדובר בתביעות נגד הנתבעת, וההשערה כי בסופו של יום תביעות אלה יוגשו גם נגד הנתבעת, אינה אלא השערה בעלמא.
סיכומו של דבר, אף לא אחד מבין ששת המרכיבים שמנתה התובעת בסיכומיה, איננו מבסס הכבדה כנדרש.
אשר על כן, בהעדר ראיות לכאורה בסוגיית ההכבדה- צו העיקול הזמני איננו יכול לעמוד, והוא מבוטל בזאת.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ההליך בסך 7,500 ₪.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ה' אדר א תשע"א, 09 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.
חגי ברנר, שופט
רשם ביהמ"ש המחוזי
תל אביב-יפו