שרצקי-קציר נ' עיריית פתח תקווה

פסק דין

1.התובע, עו"ד במקצועו, קיבל דו"ח משוטר תנועה ביום 16.1.09, על כך שנסע ברכב ולא ציית לתמרור ב- 2 האוסר על נסיעה בין השעות 07:30 – 08:15 ברח' לוי אשכול בנוה עוז בפתח תקווה.

התובע חקר דרך מאגרי המידע על מנת לברר את ההליכים לאישור חוקיות של התמרור והלכות הנוגעות בדבר.

הוא פנה אף לנתבעת לקבל מידע בקשר להליכי אישור הקצבת התמרור.

במקביל פנה לראש אגף התנועה, מחוז המרכז וביקש לבטל את הדו"ח עקב היותו לא חוקי.

במהלך הפעילות האמורה נאלץ התובע לנהל התכתבות ענפה עם הגורמים השונים, ויש להדגיש כי לרוב לא נענה בצורה מסופקת.

בתאריך 11.3.09, התובע קיבל מכתב ממ"מ מנהל אגף התנועה אצל הנתבעת ושם נאמר: "לא נמצאו במשרדנו מסמכים המעידים על אישור ומועד הצבת התמרור ולכן לא ניתן לענות על שאלותיך הנוגעות להליך הסטטוטורי של הצבת תמרור שאינו מופיע בארכיון אגף התנועה".

במכתב נוסף מהנתבעת ב- 18.10.09, נאמר לתובע שבעקבות פניותיו "נדון הנושא פעם נוספת "בוועדת התנועה ואושר".

אולם הדו"ח לא בוטל והתובע נאלץ לבקש להישפט ומשום כך נאלץ להופיע ב- 2 דיונים בבית המשפט – כאשר בסופו כתב האישום אכן בוטל – על סמך הספקות לגבי חוקיות התמרור.

2.לאור כל האמור לעיל, עותר התובע בפני לסכום של 30,000 ₪.

בכתב תביעתו הוא מפרט את עתירתו לכך:

"7.1 תשלום עבור טיפול 28,000 ₪

7.2 שני דיונים 2,000 ₪

30,000 ₪

בתשובה לשאלת בית המשפט בפתח הדיון אמר התובע: "מהות התביעה היא נזקי, תשלום עבור טיפול". (ע.2. שורה 4).

3.לאחר ששקלתי את העניין, אני דוחה את התביעה ולהלן הנימוקים לכך:

1.התובע נאבק נגד הטלת קנס שהוטל עליו שלא כדין.

מדובר במאבק של אזרח פרטי שגם מהווה שירות מסוים לציבור כולו, אולם איש לא ביקש את השירות ואיש אינו חייב לשלם עבורו.

2.אין יריבות בין התובע לבין הנתבעת: לא הנתבעת רשמה את הדו"ח אלא משטרת ישראל.

3.התובע השקיע זמן, מרץ ואנרגיה במאבק שלו – אך אין כל בסיס בחוק שלפיו ניתן לחייב את הנתבעת להחזיר לו דמי טיפול או הוצאותיו. הנתבעת לא בקשה כל שירות ממנו. לכן אין עילת תביעה נגד הנתבעת.