החלטה
(בקשה לדחייה על הסף בשל התיישנות)
נתוני רקע ועובדות:
1. לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות.
2. המשיבים הנם סוכני ביטוח אשר עבדו במשך שנים עם חברת הביטוח הסנה, עד לקריסתה בשנת 1992. לאחר קריסת חברת הסנה, בהתאם להסדר חיצוני, העבירו המשיבים את הטיפול בכלל מבוטחיהם לידיה של המבקשת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת"). המשיבים העבירו במהירות את לקוחותיהם מחברת הסנה למבקשת כאשר לטענתם לא נוהל כל מו"מ באשר לאופן ההתקשרות. ביום 22.12.92 הוחתמו המשיבים על טופס בשם "דף נתוני סוכן" כאשר צפייתם הייתה לקבל את העמלות שלהם בהתאם למקובל אצל המבקשת.
3. שכרם של המשיבים היווה נגזרת של הפרמיה אשר שולמה לפוליסות אותן מכרו. תשלום העמלות בוצע על סמך רישומיה וחישוביה של המבקשת. המבקשת העבירה מידי פעם דוחות מטעמה, אשר כללו את פירוט הפוליסות אשר הופקו. לאורך שנים המשיבים סמכו ידם על כך שכל העמלות המגיעות להם שולמו על ידי המבקשת.
4. מכתב התביעה עולה כי בבדיקה שערכו המשיבים באמצעות חברה חיצונית בשם "תמיר חישובים פיננסים בע"מ" (להלן: "תמיר חישובים") התברר להם כי המבקשת הפרה לכאורה את התחייבויותיה ולמעשה לא שילמה להם את מלוא העמלות המגיעות להם. בנוסף לטענתם הבדיקה העלתה כי הם לא קיבלו בפועל את שיעורי העמלות אשר שולמו ע"י המבקשת לכלל סוכניה, באותה העת.
לאחר שמו"מ בין הצדדים נכשל, הגישו המשיבים תביעתם זאת.
טענות המבקשת
4. לטענת המבקשת כל ההסכמים הרלבנטיים לתביעה זו נכרתו בין שנת 1983 ועד שנת 2003 (בין 8 ל – 18 שנים לפני הגשת התביעה), כאשר עיקר הפוליסות הרלבנטיות לבקשה זו הופקו בין השנים 1995- 2000, ובודדות בשנת 2002. כל העמלות בקשר לפוליסות הנ"ל שולמו למעלה מ – 7 שנים טרם הגשת התביעה ולפיכך חלה התיישנות.
המבקשת מבקשת לדחות את טענת המשיבים לפיה במשך שנים הם לא ידעו כיצד שולמו להם עמלות ועל בסיס מה. כיצד זה לא טרחו המשיבים לבדוק לאורך שנים כיצד משולמות להם העמלות, מעולם לא טרחו לבדוק אותן וקיבלו את מה ששולם להם בהכנעה ובשתיקה?. המשיבים הינם סוכני ביטוח, אנשי פיננסים, שחלק מהותי ממקצועם מבוסס על ידיעה, שליטה והבנה בחישובים ותחשיבים מורכבים. לפיכך המשיבים אינם יכולים לטעון כיום כי הם לא ידעו, לא הבינו ולא טרחו לבדוק, וזאת במיוחד לאור העובדה כי הן קיבלו דיווחים מקיפים אודות העמלות המשולמות להם.
5. סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") אינו חל בנסיבות שלפנינו שכן בית המשפט העליון קבע שהתובע אינו יכול להישען על "גילוי עובדות" בחוות דעת מומחה כטענה הדוחה את מועד ההתיישנות, במיוחד כאשר ניתן היה לגלות את העובדות קודם לכן. במקרה שלפנינו אף מדובר ביחסי עבודה מקצועיים של מבטח וסוכן, כאשר הסוכן הוא בעל מקצוע מיומן ומנוסה, המקבל דיווחים שוטפים ואשר הינו בעל יכולת לבדוק בעצמו את העמלות המשולמות לו.
6. טענת המשיבים כי בין השנים 1995 – 2000 לא קיבלו עמלות בסך 20% מהפרמיה בשנה הראשונה לחיי הפוליסות מסוג אובדן כושר עבודה התיישנה לפני 11 – 16 שנים. כך גם טענתם כי באותם השנים גם לא קיבלו עמלות בהתאם לידיעון כלל ביטוח. מאחר והתשלום היה אמור להיות לכל המאוחר בשנת 2003 עילה זו התיישנה לכל המאוחר בשנת 2010. באשר לטענה כי בפוליסות בריאות שהופקו בי השנים 2002 – 2003 המשיבים נקנסו בגין ביטולים של הפוליסה בשנה השנייה לחייה, עילה זו התיישנה בחלקה. לא ניתן לתבוע סעד ביחס לפוליסות שהופקו במהלך שנת 2002 עד ליום 1.6.02 ובוטלו עד ליום 1.6.04 שהרי עילת תביעה זו התיישנה במועד הגשת התביעה.
7. המבקשת ממשיכה וטוענת כי ההתיישנות במקרה זה אינה טענה דיונית גרידא אלא מדובר בתביעה אשר עוסקת בעניינים ובאירועים אשר אירעו לפני 8 עד 18 שנים טרם הגשת התביעה. לכל נתבע, לרבות לחברת ביטוח, יש קושי עצום בניהול הליכי משפט יעילים במצב זה: נושאי משרה ובעלי תפקיד התחלפו, מסמכים ונתונים אבדו, תוכנה וחומרה השתנו וחודשו ועימם בסיסי נתונים, וכיו"ב.
טענות המשיבים
8. לטענת המשיבים בקשה זו הינה בבחינת הרצחת וגם ירשת, שכן הנתבעת גזלה מהם את הכספים להם הם זכאים מכוח ההתקשרות עמה ועתה משנגלתה בפניהם אופן פועלה ומשהחליטו לפעול להשבת המגיע להם על פי כל דין לא זו בלבד שהמבקשת בחרה להפנות להם עורף אלא שבבקשתה זו היא מנסה לחסום את דרכם מלברר כהלכה את תביעתם ומהלכת עליהם אימים ע"י הפסקת עבודתה עימם באופן חד צדדי, תוך שהיא הסבה למשיבים נזקים כלכליים ותדמיתיים רבים.
9. זאת ועוד; לא זו בלבד שלא עלה בידי המבקשת להוכיח את דבר ידיעתם אלא שהמשיבים הצביעו בתצהיריהם ובתגובה מטעמם, על הקושי הטמון בעריכת החישובים הנדרשים. המשיבים יוסיפו ויטענו כי לא היו בידיהם הכלים הדרושים לצורך ביצוע חישובי העמלות להן הם זכאים. לטענת המשיבים בניגוד לנטען על ידי המבקשת, הדוחות שהתקבלו ממנה, הצביעו על פירוט הפוליסות שנמכרו ואין בהם כל מידע או הסבר באשר לשיעור העמלות להן הם זכאים ו/או עתידים הם לקבל ממנה. חישוב העמלות אינו בבחינת פעולה חשבונאית פשוטה. מדובר בחישוב מורכב במסגרתו יש להביא בחשבון מרכיבים ומשתנים רבים, ובכלל זה שורה ארוכה של כיסויים, בגינם משולמות פרמיות שונות, ועמלות לסוגים שונים לפרקי זמן שונים. בנוסף, משולמות גם עמלות ניהול חד פעמיות, עמלות יחסיות לעניין החיסכון, עמלות בגין מרכיבי סיכון, ויחסי חסכון בפוליסה, כך שאין למי מהסוכנים כל דרך לעקוב, לבחון ו/או לבדוק את העמלות החודשיות המשולמות לו באמצעותה. כל זאת כאמור, בנוסף לעובדה כי המבקשת, היא זו אשר הכתיבה וקבעה את תנאי התשלום למשיבים, את סוגי העמלות ואופן העברתן לידיהם.
10. עוד נטען כי בכל המועדים הרלוונטיים למועד תביעה זו, פעלו המשיבים במרץ בשמה של המבקשת לשיווק מוצריה והגדלת נתח רווחיה, מאחר וראו עצמם חלק בלתי נפרד מהמבקשת. המשיבים סמכו על המבקשת באופן מוחלט, וכלל לא העלו על דעתם שהיא לא תדאג להעביר להם את עמלותיהם. בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו, המבקשת היא זו ששלטה בנתונים, ערכה וסיכמה אותם בעצמה ואף העבירה למשיבים את עמלותיהם בהתאם לדוחות מטעמה ביודעה כי למשיבים אין כל דרך להתחקות אחר הנתונים ו/או לבחון את אמיתותם. לטענת המשיבים מאחר ונסיבות תחילת עבודתם עם המבקשת היו לאחר קריסתה של חב' "הסנה", בנסיבות המיוחדות שנוצרו, לא ניתנה למשיבים, כל אפשרות בחירה באשר לזהות המבטח עמו התקשרו ולא התאפשר להם לנהל כל הליך משא ומתן מסודר באשר לאופן ההתקשרות ותנאיה. המשיבים היו משוכנעים, שהם מקבלים את העמלות להם הם זכאים, בהתאם למקובל ולנהוג אצל המבקשת. מדובר על מארג היחסים ייחודי של המשיבים כסוכני ביטוח עם המבקשת, חברת הביטוח, ויחסי אמון שהתקיימו בין הצדדים כאן ואשר ניתן ללמוד לגביהם מסעיפים 33-36 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1958. מהם עולה כי סוכן הביטוח הנו שלוח של המבטח וככזה חלים עליהם הוראות חוק השליחות, תשכ"ה – 1965.
11. המשיבים ממשיכים ומפנים לסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע מפורשות כי אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. לטענתם היות והמבקשת פעלה שלא כדין, ולא שילמה להם את העמלות להן, היו זכאים מכוח ההתקשרות החוזית עמה והיות והנתונים הטמונים בחישוב נזקם, נאגרו, חושבו ונערכו על ידי המבקשת, הרי שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, קרי מועד גילוי מחדלה של המבקשת. מאחר ובנסיבות המקרה ונוכח מארג היחסים הייחודי בין המבקשת למשיבים, המשיבים לא היו ערים לכך כי עמלותיהם משולמות להם בחסר ולא הייתה להם כל סיבה ו/או דרך לערוך חישוב מסוג זה. לפיכך, לטענתם מועד ההתיישנות, ראשיתו במועד גילוי מחדלה של המבקשת, וליתר דיוק שבע שנים משנת 2009, הכל כמפורט בסעיף 8 לחוק.
המשיבים ממשיכים ומפנים לסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "הפקודה"). לשון סעיף 89 (1) לפקודה, מצביעה על כך כי מקום, בו המעשה או המחדל הנם הולכים ומתמשכים, שעה שמדובר בהתחשבנות חודשית אותה ערכה המבקשת באופן חד צדדי, ואשר טרם חדלה, הנו היום שבו חדל.