שמירת זכויות פרישה של אנשי קבע שהמדינה החליטה לפגוע בהם למפרע

הנשיא א' ברק:

1. הממשלה החליטה לקצץ בתקציבה )החלטה 116-64(. במסגרת הקיצוץ הכללי הוחלט גם על
קיצוץ בתקציב משרד הבטחון. סיכום על כך הושג בין משרדי האוצר והבטחון, בשיתוף
הרמטכ"ל. הקיצוץ התבטא, בין השאר, בתנאי הפרישה של אנשי צבא הקבע. בכל הנוגע
לענייננו, עיקרי השינויים בתנאי הפרישה הם אלה: תשלום תוספת שכר )בשיעור של 1.6.%(
נדחה מאוקטובר 1996 לינואר 1998; פדיון ימי מחלה לזכאים לכך לא יינתן עוד לפורשים
מגיל 40 ואילך אלא לפורשים מגיל 45 ואילך )ההסדר הישן ימשיך לחול על משרתי קבע בעלי
ותק של חמש שנים ומעלה ביחידות לוחמות(; חופשת הפרישה למשרתי קבע קוצרה באופן
הדרגתי; בוטלה האפשרות לנצל בפועל חופשה צבורה )עד למכסה של שלושה חודשים( תוך חיוב
לפדותה בכסף; שונתה לרעה שיטת ההיוון של הקיצבה; שונה לרעה מועד תחילת תשלום
הקיצבה, באופן התואם לזה החל על כל עובדי המדינה. תנאי פרישה אלה לא הוחלו - בעקבות
הגשת העתירות שלפנינו - על אנשי קבע שבידם סיכום פרישה בכתב, ואשר החלו בביצוע
חופשת הפרישה עד ליום 31.12.96 )"דור המעבר"(.

2. העותרים הם משרתים בצבא הקבע. הם אינם משתייכים ל"דור המעבר". עליהם הוחלו תנאי
הפרישה החדשים. לטענתם, הפגיעה בזכויות הפרישה שלהם אינה כדין. תנאי הפרישה הם חלק
מקניינם, ואין לפגוע בהם. כן טוענים הם, כי אין להפחית מתנאי שירותם באופן חד-צדדי.
הפחתה כזו מפירה את החוזה שבינם לבין המדינה ופוגעת בדיני העבודה הקיימים בינם
)כעובדים( למדינה )כמעבידה(. נטען עוד, כי בהפחתה יש משום הפרה של כללי המשפט