שמואל אביטל ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח'

החלטה

לפני ערעור על החלטת הנאמן לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב.

ביום 11.11.08 ניתן צו כינוס לנכסי החייב.

ביום 8.1.09 פורסם צו הכינוס ברשומות.

ביום 14.12.09, כחמישה חודשים לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת תביעות חוב, הגישה המבקשת תביעת חוב אליה צרפה בקשה להארכת מועד.

תביעת החוב נובעת מיחסי עבודה ולטענתה "החייב נותר חייב למבקשת כספים בגין עבודתה אצלו לרבות פיצויי פיטורין" (סעיף 2 לערעור).

את הבקשה להארכת מועד מבססת המערערת על הטעמים כי לא ידעה שעליה להגיש תביעת חוב לכנ"ר במקביל להליך המשפטי שנקטה בבית הדין לעבודה, כי סברה שהחייב אינו מכחיש את החוב כלפיה 'אז החוב שלה כלול במסגרת בקשתו', כי 'היא אשה פשוטה שאינה בקיאה בהליכים משפטיים', כי אין מניעה שתנתן לה אורכה בגלל השלבים המוקדמים בו מצוי ההליך, וכי מאחר שמדובר בתביעת עובדת נגד מעביד יש לנהוג "במידה גדולה יותר של פתיחות וגמישות" (ראו הנימוקים בערעור).

המנהל המיוחד דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, הן מהטעם שהמבקשת הגישה את הבקשה בחלוף חודשים ארוכים מאז תם המועד להגשת תביעת החוב והן מאחר שלא הוצג כל 'טעם מיוחד' כנדרש על פי דין.

אומר כבר כי ראיתי לדחות את הערעור לאחר שנתתי דעתי לנסיבות שהוצגו לפני, עיינתי בהחלטת הנאמן, בערעור על החלטתו, בתגובות הצדדים, לרבות זו של הנאמן שחזר על עמדתו ועמדת הכנ"ר שסבר כי החלטת הנאמן ראויה וכי יש לדחות את הערעור.

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניננו הן הוראות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת רגל, וזו לשונו:

"נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו כינוס בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב או הנאמן רשאים מטעמים מיוחדים שירשמו להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד" (הדגשות שלי – א.נ.ח).

מהוראות הדין עולה כי על הנושה היה להגיש את תביעת החוב תוך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס ולכל היותר מיום פרסומו ברשומות ולא יאוחר מיום 8.7.09 – 6 חודשים לאחר פרסום הצו, והגם שכך פנתה להגיש הבקשה ביום 14.12.09 (כחמישה חודשי איחור).

המועד שנקבע בדין בהליכי הפש"ר הוא מהותי, ולא פרוצדוראלי גרידא, שכן הוא מציב בפני כל הצדדים הרלבנטיים להליכי הכינוס (החייב, הנושים הנאמן) את המצב האמיתי לגבי היקף החובות ובהתאם לאפשר לצדדים לשקול את המשך ההליך אם לענין פשרות, הסדרי נושים וכו' כדי לקדם את ההליכים והביא לסיומם.

הפסיקה הארוכה והמושרשת התייחסה למועד הגשת תביעת החוב וקבעה כי יש לפרש את הוראות הפקודה בצורה דווקנית תוך גילוי עמדה נוקשה כלפי הנושים המאחרים להגיש תביעות חוב, מהטעם העקרי שמדובר בהליך קולקטיבי ובו כל הנושים למעשה תלויים בנושים אחרים, ולכן יש חשיבות רבה למועד בו מוגשת תביעת החוב, כדי שאפשר יהיה במועד הקובע לקבוע מהן זכויות כל אחד מהקולקטיב.

אמנם מאפשר סעיף 71(ב) לפקודה חריג לכלל הנוקשה והוא כי בהנתן 'טעם מיוחד שירשם' ניתן להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, במידה שבעל התפקיד שוכנע כי נבצר מן הנושה להגיש את התביעה במועד; בשורה של הלכות שיצאו מבתי המשפט נקבע כאמור כי יש לנקוט בגישה נוקשה בפרשנות המונח 'טעם מיוחד' כשמדובר בהארכת מועד להגשת תביעת חוב, לענין זה ראיתי להביא למשל את הדברים שאמרה כבוד השופטת אלשיך בתיק פש"ר 1251/06 בש"א 9449/08 הבנק הבינלאומי נ. עו"ד נפתלי נשר [21.9.08] כי "אין מדובר בהצמדות דווקנית וטכנית להוראות החוק אלא בפרשנות נוקשה של הוראות החוק דהיינו הגנה על אינטרסים של נושי החייב ושל החייב עצמו ובראשם ידיעתם כי מעת שחלפו ששה חודשים מהמועד הקובע לא 'יופתעו' על ידי נושים 'מאספים' (בכפוף לחריג 'הטעמים המיוחדים'). זהו גם הבסיס לצמצום שבו נוקטת הפסיקה בכל הנוגע לחריג 'הטעמים המיוחדים' אשר נקבע בעבר כי יש להמנע מהרחבתו על מנת שלא יקום החריג על הכלל".

בעניננו לא רק שאין מדובר ב'ידיעה קונסטרוקטיבית' של החייבת מכח הפרסום ברשומות אלא שמדובר בידיעה של ממש שכן צו הכינוס הומצא לה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת תביעת החוב.

עיון בערעור אינו מגלה מהו 'הטעם המיוחד' שבגינו מבקשת החייבת אורכה של מספר חודשים ולמעשה טענותיה מבוססות על בקשה להפעיל את 'מידת החסד' ו'לעצום עין' מהאיחור הניכר בגלל 'תום ליבה' של הנושה שלא ידעה כי עליה להגיש תביעת חוב.

נסיבות אלה אין בהן די; הגם שאני מקבלת לחלוטין את 'תום ליבה' של הנושה, אף את חוסר הבנתה את הדין, ואת העובדה כי מדובר בתביעת עובדת נגד מעביד הרי שלא מצאתי כל דופי בהחלטת הנאמן כי נסיבות אלה אינן מהוות טעם מיוחד, בודאי לא מצאתי כי הנסיבות הנזכרות מצדיקות הרחבת הפרשנות של הביטוי 'טעם מיוחד' ובדין קבע הנאמן כי אין זה המקרה בו ראוי לפרש את המונח לקולא "על מנת שלא יקום החריג על הכלל" (בש"א 9449/08 לעיל).

דיני פשיטת הרגל והנשייה הקולקטיבית העומדים בבסיסם מצדיקים העמדת 'רף קשיח' כפי שהציב הדין בענין הגשת תביעת חוב, והקפו של החריג צריך להיות מצומצם, ובמקרה זה לא ראיתי להתערב בשיקול דעתו הנכון והראוי של הנאמן ששקל את כל הנסיבות לרבות ההמצאה בפועל של צו הכינוס בתוך המועד להגשת תביעות חוב.

בנסיבות שתוארו, ואך מחמת העובדה כי למעשה נחסמה דרכה של הנושה להגיש את תביעת החוב ראיתי שלא לחייבה בהוצאות.