פסק דין
מונחת בפני מחלוקת חריפה שהתגלעה בין נושים של חברת דורסט תעשיות ריהוט 1986 בע"מ (להלן: המבקשים, ודורסט - בהתאמה) לבין מנהלה המיוחד. עיקרה של הבקשה הינו בטענות קשות שמעלים המבקשים כנגד מכר שביצע המנהל המיוחד לטובת שתי חברות רוכשות, אשר מעסיקות כיום את מנהלה לשעבר של חברת דורסט (להלן: המשיבות).
עיקר הבקשה נסב אודות הטענה, כי המשיבות עושות שימוש בלתי מורשה בשמה של החברה ובקניינה הרוחני, הכולל מוניטין רב. זאת, בעוד לכאורה כל שנמכר להם הינו ציוד החברה. כך, כאשר לפי טענות המבקשים, מחקירה ודרישה שביצעו עולה לכאורה כי שולם סכום של 4 מליון שקלים, אשר לא הגיע לקופת הפירוק. כונס הנכסים הרשמי מצטרף לחלק מטענות המשיבים, וגורס כי אכן עסקינן בשימוש בלתי מורשה בנכסים רבי-ערך של חברה, אשר בעבר הייתה אכן ידועה בתחומה.
המנהל המיוחד, וכן המשיבות, מתנגדים לבקשה, כל אחד מטעמיו הוא. המנהל המיוחד גורס כי ההסכם היחידי עליו חתם אי-פעם בנוגע לחברה הינו מכר הציוד בסך של 250,000 ₪. זאת, כאשר בדיעבד התבקש ואישר להוסיף לכך גם את שם החברה, עבור תמורה נוספת בשיעור המע"מ החל על הסכום שהתקבל. אין ספק, כי הדבר אכן הוגש לאישור בית המשפט, אולם המבקשות טוענות כי התוספת החשובה, בעניין השם, הוגשה באורח מוצנע למדי, שלא קיבל ביטוי הולם בכותרת אותה בקשה.
המשיבות (אשר עמדתן הוגשה אך בעקיפין, באמצעות תגובה של המנהל לשעבר, דווקא) מכחישות כי שולם סכום בסך 4 מיליון ₪. עם זאת, מודה המשיב כי לשאלה שנשאל בעניין זה ענה "היה כתוב בעיתון 4 מליון ₪", בלא לאשר זאת.
לאחר שעיינתי בבקשה, ניתנת החלטתי זו.
עניין לנו בבעיה שאינה מן הפשוטות, והצדדים השונים, בטיעוניהם, ערבבו למעשה מספר סוגיות שאינן זהות. ראש ובראשונה, יש להפריד לחלוטין בין הניתוח המשפטי של העסקה הוודאית והמוכחת שערך המפרק, והשאלה מה נמכר באותה עסקה, ואלו זכויות הדבר מקנה לרוכשות, לבין השאלה אחרת, הנוגעת לטענות בדבר מכר עלום בסך 4 מליון ₪.
ככל שהדברים נוגעים לעסקה בסך 250,000 ₪ שערך המפרק (כיום המנהל המיוחד), הרי שמחד גיסא, אין ספק כי עולה תמיהה מסוימת נוכח המחיר הנמוך, ועוד יותר מכך, נוכח התוספת הזעומה ששולמה בתמורה לצירוף השם למכר. אלא מאי? מאידך גיסא, אין ספק כי הבקשות אכן אושרו; זאת, בהעדר התנגדות (חרף העובדה כי נראה שהמבקשים היו אכן מעורים בהליכי הפירוק של החברה, עמה עמדו בקשר שוטף). עם זאת ספק גדול באם ניתן, במסגרת התשתית שהוצבה בפני, להוכיח כי המפרק הצניע את עניין השם (אף אם ראוי היה להדגיש זאת יותר, כולל בכותרת הראשית), וזאת בכוונה תחילה להטעות את בית המשפט. יוער; בניגוד למשיבות, אשר הן המרוויחות, לכאורה, מהטעיה שכזו, הרי שהמפרק אינו מרוויח מאומה, נהפוך הוא; אם אכן הסכים למכר של השם בנזיד עדשים, הרי שבכך צמצם במו ידיו את שכר-טרחתו הוא, הנגזר באחוזים מהסך הכולל של המימוש.
בכל הנוגע לכדאיות ולהגיון שבמחיר העסקה, לא ניתן לפטור לאחר-יד את שורת הנימוקים שמעלה המפרק, ממנה עולה כי החברה "התפוררה בין ידיו" פשוטו כמשמעו. משכירי החנויות שלה נוקטים בהליכי פינוי, הקופה ריקה, המחסנים נבזזים ונפרצים, ועוד כהנה וכהנה.מוכנה אני להניח, לצורך העניין, כי יתכן ומפרק אחר היה מגיע לתוצאות טובות בהרבה, פועל במהירות ובתעוזה כנגד כל הסיכויים ואולי אף מצליח להקים את החברה על רגליה באורח זמני, ולמכור אותה בתמורה העולה עשרת מונים על התמורה נשוא ההסכם שבפני. אלא מאי? מכאן, ועד להוכחת רשלנות רבתי, קל וחומר אדישות פושעת מצד המפרק הנוכחי רב הדרך. השיטה המשפטית אינה נוטה, ובצדק, למהר ולהטיל אחריות אישית על מפרק בגין הליך הפעלה שנכשל או אף טעות כלכלית שבסופה עסקה לא מוצלחת. זאת, בוודאי שלא לפי בקשתם של צדדים אשר נראה כי מילאו פיהם מים ו"לא יצאו מגדרם" בלשון המעטה, כדי לסייע למפרק, כנגדו הם מלאים טענות כרימון עתה.
המסקנה היא, כי עסקת מכר הציוד, כולל התוספת הנוגעת למכר השם, אינה בטלה לכשעצמה; לכל היותר, עסקינן בעסקה שאינה כדאית ואינה מוצלחת בעבור קופת הפירוק; אף אם ארחיק לכת בנקודה זו, ואניח לצורך העניין כי הרוכשות ידעו היטב שהן מציעות הצעה נמוכה ביותר, אגב ניצול המצב לעשות "עסקה טובה מאד" (כלשונן) על חשבון טעותו של המפרק, הרי שאין בכך לכשעצמו כדי להביא לבטלות העסקה. זאת, בין היתר, אף נוכח ישום ההלכה הכללית כי טעות בכדאיות אינה עילה לביטול התחייבות חוזית. קל וחומר, שלא זמן רב לאחר שהעסקה יצאה אל הפועל והפכה לעובדה מוגמרת.זאת ואף זאת; בכל הנוגע לתוכן העסקה, אני מתקשה לראות את הדברים עין בעין עם כונס הנכסים הרשמי. עצם רכישת "השם" של חברה ידועה בתחומה, מעלה מצג ומסקנה ברורה למדי כי אכן נרכשו – אף אם אמנם, ב"נזיד עדשים" – זכויות הקשורות בקניין רוחני ושימוש במוניטין. אכן, אינני קובעת מסמרות בעניין זה, אולם וודאי שדי באמור לעיל כדי להכשיל מתן צו מניעה קבוע במסגרת הנוכחית של בקשה למתן הוראות. לעניין זה אוסיף ואעיר, כי בניגוד למצב השגור בתביעות בעניין הפרת זכויות בקניין רוחני, הרי שבמקרה דנן אין ההפרה כביכול באה על חשבון צד סולבנטי ופעיל היכול לעשות שימוש באותו קניין רוחני, אלא עסקינן בחברה שחדלה מלפעול מניה וביה. זאת, כאשר במצב הדברים שמתאר המפרק, אין זה בטוח כי ה"מוניטין" שנכרך בחברה (ועוד בלא שמה, אשר כאמור כבר נמכר!) היה אכן ניתן למכר נפרד, ודומה כי דינו היה להתאפס ולעבור כך או אחרת מן העולם. גם מכאן עולה מסקנה שאינה מתיישבת עם מתן צו מניעה קבוע, באשר דומה כי אף אם יתבעו המשיבות בתביעה אזרחית בעניין זה, הרי שכל אשר נותר הוא תביעה כספית גרידא, שעניינה שווי השימוש שעשו בקניין שלא נמכר להם במפורש, ואשר ספק אם ניתן היה להשתמש בו בדרך אחרת. סוף דבר; הבקשה לצו מניעה הינה בעייתית בנסיבות המקרה, וספק אם ניתן להיעתר לה.
שאלה נפרדת לחלוטין הינה השאלה הנוגעת לסך ה-4 מיליון ₪ אשר "שולם למאן דהו". כבר בראשית דברי אבהיר אין אני יכולה לקבוע תשתית עובדתית בעניין בשלב זה, וודאי שלא בטרם נערכו חקירות ממצות, ונוכח החומר הדליל יחסית שהונח בפני. בלא לקבוע מסמרות אעיר; אין ולא יכול להיות ספק, כי במידה ושולם סך של 4 מיליון ₪ "מתחת לשולחן" על-ידי הרוכשות, בין אם למנהל לשעבר או לאי-מי המקורב לחברה שאינו המפרק ואינו קופת הפירוק, הרי שעסקינן לכאורה בדוגמא קלאסית להברחת נכסים. אין ספק, כי מרגע בו נכנסה החברה לפירוק, כל סכום המשולם בעדה או בעד איזה מנכסיה, באורח ישיר או עקיף (וכידוע, עסקה נשפטת לפי מהותה, ולא לפי הכותרת בה מכנים אותה הצדדים), חייב להיות מועבר למפרק. למעשה, די בכך שלקופת הפירוק יש זכות לכאורית עליו, בכדי שישמר בידיו עד להכרעה משפטית בעניין זה.
כבר בשלב זה, וזאת בכפוף להערתי כי איני קובעת מסמרות או ממצאים בעניין זה, אעיר כי גרסת המשיבות אכן תמוהה עד מאד, וזאת מכמה וכמה סיבות.ראשית, תמוה הדבר כיצד המגיב מצידן של הרוכשות אינו אלא המנהל לשעבר של החברה, אשר לטענתו אינו אלא "עובד שכיר". שנית, עצם תגובתו בזמן אמת (להבדיל מטיעוניו המלומדים כיום) לשאלה בדבר המכר בסך ארבעה מליון ₪ של החברה לא הייתה הכחשה גורפת, אלא התחמקות מוזרה "ככה אומרים בעיתון"; מוזרות זו של התשובה מקבלת משנה תוקף, נוכח מעמדו כמנהל יצור הבקיא בענייני החברה, ולא צד חיצוני שאינו מעורב עוד בעסקיה.זאת ואף זאת; טוען המנהל לשעבר בתשובתו (סעיף 26) כי "יתרון נוסף היה בעיני המשיב 3 (קרי, בעיניו – ו.א) להצעת המשיבים 1 ו-2, אשר רצו להעסיק אותו בעסק החדש שהקימו ולנצל את נסיונו בתחום". אכן, אין ספק כי בעיני מנהל לשעבר, יש חשיבות לשאלה שכזו. אלא מאי? מנוסח הדברים, אין לי אלא לתהות, מי הוא זה שהיה "הרוח החיה" מאחורי העסקה – המנהל לשעבר, או המפרק? מה נפקות ה"יתרון" הזה בעיני המנהל המיוחד, והשפעתו על החלטת המפרק למכור את החברה?
אחזור ואדגיש: אין בתמיהות אלו די כדי להטיל חיוב אופרטיבי או לקבוע תשתית ברמה הדרושה לסעד מרחיק לכת הנוגע להברחת נכסים או עסקה סיבובית, אשר עניינה רכש החברה ב"נזיד עדשים" בידי מנהלה, תוך קיפוח חמור לכאורה של הנושים. אלא שוודאי וודאי שיש אף יש עניין לחקירה מקיפה אשר תשפוך אור על שאלת המכר, העסקאות והיחסים בין הצדדים. יוער, כי במידה וימצא כי סכום ששולם לא הועבר לקופת המפרק, הרי וודאי שעסקת הרכש בסך 291,000 ₪ לא תוכל להגן על הרוכשות מן התוצאה המתבקשת, אשר הינה כי הסכום הנוסף שהעבירו לכאורה (שוב אדגיש: אין אני קובעת מאומה בשאלה זו בשלב זה) שייך לקופת הפירוק, ושולם – יתכן שביודעין ובכוונה – לכיס אחר, על כל המשתמע מכך.
אוסיף; אכן, לא מצאתי עילה להיעתר לבקשת המבקשים להדיח את המפרק בשל תפקודו כביכול בעת המכר שביצע, ואין לי אלא לדחות חלק זה בבקשה. אלא מאי? בשלב הנוכחי של הפירוק, הרי שמכר הציוד הושלם (ולא בוטל) מחד גיסא, ונוכח העובדה כי עולים חשדות לכאורה, אשר חקירתם הינה לא רק עניין לתועלת הנושים הנוכחיים, אלא יש לה חשיבות ציבורית ומשפטית ברמת המדיניות והמסר המועבר ex-ante לחברות ורוכשים אחרים. במצב זה, נקל לראות כי עריכת חקירה הינו ככל הנראה חלקו המשמעותי ביותר של תפקיד המפרק. לעניין זה, אין לי אלא להביע אי-נחת (וזאת בלשון המעטה), לאדישות לכאורה שמגלה המנהל המיוחד בכתבי טענותיו לחלק זה מן התפקיד, אשר אינו בהכרח "עבודה נוספת", המחייבת בכל מקרה ומקרה שכר-טרחה נוסף. נוכח היחס הפסיבי יחסית לעניין החקירה מחד גיסא (ושמא, ואין אני קובעת מאומה גם בעניין זה), העובדה כי חקירה תעסוק אף בדרך בה הונע המפרק עצמו לערוך את העסקה (לא במובן של שותפות למעשה פסול, חלילה, אך שמא במובן של טעות בשיקול הדעת) – הרי שיתכן מאד, כי לא בעל התפקיד הנוכחי הוא זה אשר הולם ונכון כי יבצע את החקירה דנן, והנני מורה לכונס הנכסים הרשמי לשקול שקול-היטב עניין זה, ובמידת הצורך להגיש לבית המשפט בקשה מתאימה.
נוכח האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה בנוסחה זה (ובלא שיהא בכך כדי ליצור מעשה בי-דין) בכל האמור בבקשה לצווי מניעה, ומקבלת אותה בכל האמור בבקשה לעריכת חקירות – הכול כאמור בגוף החלטתי.בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ז שבט תש"ע, 11 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.