שלילת זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי כלפי המעביד

השופט אהרן פרקש:

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג), מיום 21.9.06 בת"א 8335/05, במסגרתו התקבלה תביעת שיבוב שהגיש המשיב נגד המערערות, על פי הסכם רב השנים ביניהם ומכתבי ההבנות שהוחלפו בעקבותיו. מטרת ההסכם היא להסדיר את זכות השיבוב של המשיב כלפי המערערות בשל גמלאות אותן משלם המשיב לנפגעי תאונות דרכים.

2.         סעיף 4(א) להסכם בין הצדדים, מסייג את זכות השיבוב של המשיב כך: "כאשר הנפגע נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגימלאות..., והחברה (היינו, חברת הביטוח - המערערת 1 - א.פ.) היא המבטחת של מעבידו - לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד".

מכתב ההבנות מיום 28.1.91, אשר נועד להבהיר את משמעותו והיקפו של סעיף 4(א) להסכם האמור, קובע בסעיף א' שבו, כי "בתאונת דרכים בה נפגע עובד, במהלך עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו, או מטעם מעבידו, בין ברכבו של העובד, בין ברכב מעבידו, או עקב השמוש בהם, לא תהיה למוסד זכות שיבוב כנגד מבטח הרכב, בגין גמלאות ששילם או עתיד לשלם לנפגע".

            השאלה לה נדרש בית משפט קמא היתה כיצד יש לפרש את המונח "מעביד" בנסיבות המקרה דנן, בהינתן משולש היחסים שבין הנפגע-העובד, חברת כוח האדם והחברה המעסיקה בפועל.

2.         עובדות המקרה היו מוסכמות על הצדדים והן הוכתבו לפרוטוקול בית משפט קמא כדלקמן: "...הנפגע נפגע בעודו עובד ע"י רכב שמבוטח ע"י המבקשת [המערערת 1 כאן] שהיא המבטחת של חב' קוקה קולה. העובד באותה עת היה עובד פורמלי של חברת כח אדם שאיננה המבוטחת. מוסכם שחברת קוקה קולה שילמה לחברת כח האדם סכומים ששימשו למימון כל שכרו של העובד כולל התשלומים הנילווים (ביטוח לאומי). חב' כח האדם השתמשה בחלק מהסכומים לעמלות. מתוך הסכומים שקיבלה חב' כח האדם עבור העובדים, כולל הנפגע, מחב' קוקה קולה היא שילמה גם את תשלומי המל"ל ובמובן זה היא שימשה צינור. מוסכם שבעת האירוע הנפגע עבד עבור חב' קוקה קולה בפיקוחה ובשליטתה וכל שעשתה חב' כח האדם הוא לספק אותו לחב' קוקה קולה כפי שנעשה לגבי כל עובד". על יסוד ההסכמה האמורה, הגיש המשיב כראיות אישורים על דיווחי המשיב בקשר לנפגע, וכן טופס ב.ל. 250 ("בקשה למתן עזרה רפואית") בקשר לתאונה, עליו חתומה חברת כוח האדם כמעבידתו של הנפגע.

3.         בבית משפט קמא התבררה השאלה, מי היא מעבידתו של הנפגע לצורך תביעת השיבוב של המשיב. לטענת המשיב, יש לראות את חברת כוח האדם כמעבידתו של הנפגע, שכן היא זו ששילמה בפועל את דמי הביטוח הלאומי, ועל כן יש לקבל את תביעת השיבוב שהגיש נגד מבטחתה של חברת קוקה-קולה. לעומת זאת, לטענת המערערות, חברת כוח האדם שימשה אך כ"צינור" להעברת דמי הביטוח הלאומי עבור הנפגע. מי שנשא בפועל בתשלום זה היא חברת קוקה-קולה, ולכן יש לראותה כמעביד, באופן שזכות השיבוב של המשיב כלפיה נשללת.

4.         בית משפט קמא הסתמך על פסק הדין בפרשת "רותם דשנים" (ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם, פסק דין מיום 11.11.96; דנ"א 8435/96 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, טרם פורסם, החלטה מיום 1.6.97), וקיבל את תביעת המשיב. נפסק, כי חברת כוח האדם היא המעביד אשר שילם עבור הנפגע את דמי הביטוח הלאומי, ואילו החברה בה עבד הנפגע בפועל - חברת קוקה-קולה - נחשבת "צד שלישי", במובנו של מונח זה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), באופן שאינו שולל את זכות השיבוב של המשיב כלפיה. בית משפט קמא ציין, כי הוא דוחה את בקשת המערערות לעשות רביזיה בהלכת "רותם דשנים" ולפרש את המונח "מעביד" על פי המבחנים הנהוגים בדיני העבודה. כן נדחתה טענתן של המערערות, כי יש לאבחן את הלכת "רותם דשנים" משום שניתנה בתביעת שיבוב שנעשתה על פי חוק ולא על פי ההסכם שבין הצדדים, כבמקרה דנן. 

מכאן הערעור שלפנינו.

5.         בערעורן חוזרות המערערות על טענתן, כי יש לאבחן את פסק הדין בעניין "רותם דשנים" על יסוד שלוש טענות: ראשית, משום שבענייננו המדובר בתאונת דרכים ואילו בעניין "רותם דשנים" המדובר היה בתאונת עבודה שאינה תאונת דרכים; שנית, משום שבעניין "רותם דשנים" הוגשה תביעת השיבוב מכוח חוק הביטוח הלאומי ואילו בענייננו הוגשה התביעה מכוח ההסכם בין הצדדים; ושלישית, משום שמבחינה עובדתית בעניין "רותם דשנים" חברת כוח האדם היתה זו ששילמה לעובדים את שכרם ונשאה בכל התשלומים הנלווים המתחייבים על פי חוק לרבות דמי הביטוח הלאומי, מה שאין כן בענייננו, על פי העובדות המוסכמות על הצדדים.

בעניין אחרון זה מוסיפות המערערות וטוענות, כי בית משפט קמא שגה בכך שלא בחן את שאלת פרשנותו של המונח "מעביד", כפי שהוא מופיע בהסכם ובמכתבי ההבנות, בניסיון לעמוד על כוונת הצדדים במועד חתימת ההסכם. לשיטתן, אילו היה עושה כן, היה מגיע למסקנה, כי המונח "מעביד" מתייחס למעסיק בפועל, ולא לחברת כוח האדם, בין היתר משום שהמעסיק בפועל הוא זה שנושא בפועל בתשלום דמי הביטוח למשיב, ואילו חברת כוח האדם שימשה אך "צינור" להעברת התשלום בלבד.

לחלופין מלינות המערערות על כך שבית משפט קמא חייבן לשלם את סכום התביעה במלואה בצירוף ריבית מקסימאלית על פי סעיף 7 להסכם ובתוספת 20% על ריבית זו, שכן סכום התביעה, כפי שפורט בכתב התביעה, כבר כולל ריביות אלו על סכום הקרן נכון ליום הגשת התביעה, ויש בכך משום חיובן בתשלום כפל ריבית.

6.         המשיב תומך בדחיית הערעור. לטענתו, הלכת "רותם דשנים" חלה גם על המקרה דנן, שכן היא עוסקת בעובדות זהות לעובדות ענייננו, ולבית משפט זה אין סמכות לערוך בה "רביזיה". כמו כן, אין גם כל הצדקה מוסרית-כלכלית לעשות כן. המשיב דוחה את טענת המערערות לפיה הלכת "רותם דשנים" אינה מחייבת משניתנה לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים. זאת, הן משום שמדובר בטענה החורגת ממסגרת הטיעון בערעור בשל כך שלא נטענה בבית משפט קמא, והן משום שאין בה ממש אף לגופה. מכל מקום, לשיטת המשיב, גם ההסכם מפנה להגדרת המונח "מעביד" שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולפיכך גם בהתעלם מהלכת "רותם דשנים" יש לקבוע כי הצדדים אימצו את המבחן הפורמלי-סטטוטורי. קבלת טענות המערערות, כך המשיב, מנוגדת לרוחו של ההסכם בין הצדדים, ולתכליתו לייעל ולפשט את ההליכים בין הצדדים על ידי קביעת מבחנים ברורים וודאיים. המשיב אף דוחה את טענתן החלופית של המערערות לעניין הריבית ההסכמית ומפנה בעניין זה לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 9105/06 ולהחלטות נוספות.

7.         לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל.

תביעת המשיב הוגשה מכוח ההסכם שבין הצדדים ומכתבי ההבנות שהוחלפו בעקבותיו. על פי ההסכם (סעיף 4(א)), וכך גם על פי ההסדר הסטטוטורי, כאשר הנפגע נפגע בתאונת עבודה, המעביד ומבטחתו לא יהיו חייבים לפצות את המשיב. כיצד, איפוא, יש לפרש את המונח "מעביד" בנסיבות המקרה שלפנינו?

8.         סעיף 2 להסכם בין הצדדים מגדיר את המונח "מעביד" על דרך ההפניה לפקודת הנזיקין:  "בהסכם זה - "גימלה" ו"מעביד" - כהגדרתם בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)".

סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין מגדיר "מעביד" כמי ש "חייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח...". "החוק" בענייננו הוא חוק הביטוח הלאומי, הקובע, בסעיף 342(ב), כי "המעביד חייב בתשלום דמי ביטוח בעד עובדו...".

כבר עתה נציין, כי אין בידינו לקבל את טענת המערערות, לפיה קיים שוני בניתוח המשפטי של הסוגיה, בין חוק הביטוח הלאומי לבין ההסכם. כפי שנקבע ברע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, בעמ' 154 (1999):

"אמנם מבחינה עובדתית נכונה טענת המל"ל, כי בחינת הסכסוך צריכה להיעשות על בסיס ההסכם שבין הצדדים, אולם לאור ההוראה הברורה של ההסכם בסעיף 2 שבו, לפיה תוחל הגדרת סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, ולאור כוונת הצדדים הברורה לאמץ את הסדר השפוי הקבוע בסעיפים 82(א)ו-(ג) לפקודת הנזיקין ובסעיפים 150 ו-152 לחוק, אין שוני בניתוח המשפטי של הסוגיה, בין החוק לבין ההסכם. לפיכך, משתוכרע שאלת היקף הגדרת המונח 'מעביד', לפי סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, תחול התוצאה גם על מערכת היחסים החוזית שבין המל"ל למבטחות".