שלווה מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישות חקלאית נ' מגידש

פסק דין

בפני בקשה של התובעת בהליך זה, לפסק דין בהעדר הגנה.

תביעה זו לפינוי ולסילוק יד, הוגשה ביום 28.11.12 והומצאה לנתבע ביום 13.12.12, בהתאם לאישור מסירה שצורף לבקשה שהגישה התובעת.

עד למועד מתן החלטה זו, לא הגיש הנתבע כתב הגנה. ייאמר, כי ביום 7.2.13, אפשר בית המשפט לנתבע לנמק בתוך 10 ימים מדוע לא יינתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. ביום 28.2.13, הוגשה בשם הנתבע בקשה לבית המשפט לדחיית הדיון עקב היותו של הנתבע עצור עד תום ההליכים וכן נאמר בבקשה כי הושגה הסכמה בין הצדדים אולם עקב המעצר של הנתבע היא לא יצאה לפועל.

בתגובה להודעה זו של הנתבע, ציינה התובעת, כי מן המסמכים שצורפו לה, עולה כי התובע נעצר ביום 1.1.13 ועל כן יכול היה לטפל בענייניו ולהגיש כתב הגנה גם טרם מעצרו. יתר על כן טוענת התובעת, כי גם לאחר מעצרו יכול היה התובע לקחת ייצוג ולהגיש כתב הגנה על אף היותו עצור ועל כן יש להיעתר לבקשתה ולתת פסק דין בהעדר הגנה. התובעת אף מציינת כי אין כל הסכמה בין הצדדים. אציין כי העדר הסכמה הוא עניין עובדתי שראוי היה לגבות בתצהיר (ובהקשר זה, גם האמירה כי הושגה הסכמה בין הצדדים, היא אמירה בעלמא על ידי מי שאיננו צד להליך כלל), אולם סביר להניח כי אילו הייתה הסכמה בין הצדדים, לא הייתה התובעת עומדת על בקשתה לקבל פסק דין בהעדר הגנה.

בהתאם לתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, "נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; הייתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין....".

בענייננו, אין מדובר בתביעה לסכום כסף קצוב, אלא בתביעה לפינוי ולסילוק יד של התובע ממגרש הממוקם בגוש 2985 חלקה 21 אשר ייעודו למטרות ציבוריות ועליו קיים גן ילדים שאינו פעיל (להלן: "המגרש המבונה").

יש לציין בהקשר זה, כי בפני בית המשפט (בפני מותב אחר, כב' הש' לביא) התקיים דיון בנוכחות הנתבע, בבקשה שהגישה התובעת לסעד זמני לפינוי הנתבע מן המגרש המבונה אליו פלש זמן קצר קודם לכן. בדיון זה, טענתו היחידה של הנתבע הייתה מצוקתו הכלכלית והיעדר מקום מגורים חלופי. כפי שעלה מאותו דיון, המבקש פנה לחברי וועד המושב ויו"ר הוועד רצה לסייע לו, אולם לאחר שקיבל ייעוץ משפטי הבין כי אין התובעת רשאית להתיר לנתבע לגור במגרש המבונה. למרות זאת פלש הנתבע למגרש המבונה ואף החל לשפץ את המבנה שעליו. בית המשפט בדיון ביום 26.11.12, לאחר ששמע את הצדדים, החליט לתת צו זמני כפי שהתבקש.

בנסיבות אלה, משבפי הנתבע במסגרת הבקשה לסעד זמני, לא הייתה טענה כלשהי לעיגון זכותו להישאר במגרש המבונה ומשבמסגרת התביעה העיקרית, לא הגיש הנתבע כתב הגנה כלל, אני מקבלת את בקשת התובעת ופוסקת על יסוד כתב התביעה את הסעד המבוקש על ידה.

אשר על כן אני מורה על סילוק ידו של הנתבע ו/או מי מטעמו מהמגרש המבונה בגוש 2985 חלקה 21 לרבות פינויו של כל חפץ מטעמו. כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 5,245 ₪ והוצאות בסכום של 633 ₪.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ג, 17 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.