אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שיקולים לאישור הסדר טיעון שהתקבל לאחר הרשעה

שיקולים לאישור הסדר טיעון שהתקבל לאחר הרשעה

תאריך פרסום : 07/12/2006 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
2153-02
07/12/2006
בפני השופט:
1. ע' ארבל
2. א' חיות
3. ד' חשין


- נגד -
התובע:
מיכאל אידלברג
עו"ד מ' מרוז
עו"ד ע' מרוז
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד ר' מטר
פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

           במסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שלפיו תומר עבירת הרצח שבה הורשע המערער בבית המשפט המחוזי לעבירת הריגה, ועונשו יופחת ממאסר עולם ל-16 שנות מאסר, זאת בהסתמך על מציאתו של חומר חקירה נוסף. האם יכבד בית המשפט הסדר טיעון זה? 

           זוהי השאלה העומדת לדיון לפנינו.

1.        המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ברוב דעות השופטים בבית המשפט המחוזי (כב' השופט א' טל וכב' השופטת נ' אחיטוב), בעוד שדעת המיעוט (כב' השופטת ש' סירוטה) הייתה שיש להרשיע את המערער ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. בית המשפט גזר על המערער מאסר עולם.

2.        על-פי ממצאי בית המשפט המחוזי, נהג המערער לצרוך באופן קבוע סם מסוג הירואין, שאותו רכש לעיתים קרובות מנהג המונית ראובן אלון (להלן: המנוח). בשעות הלילה המאוחרות ביום 3.1.2001 התקשר המערער למנוח וביקש ממנו להיפגש עמו על מנת להביא לו מנת סם. כשעה מאוחר יותר הגיע המנוח עם מוניתו ליישוב שבו מתגורר המערער ונפגש עמו בתוך המונית. במהלך הפגישה, דרש המנוח מן המערער סכום של 300 ש"ח בתמורה לסם. המערער החל להתווכח עם הנאשם בנוגע למחיר וניסה לאתר בעצמו את הסם במקום מסתור במונית. במהלך הויכוח וניסיונות האיתור, הוציא המערער סכין מכיסו ודקר את המנוח שבעה פצעי דקירה בראש, בצוואר, בלחי ובבית החזה וכן ארבעה פצעי חתך בראש ובשורש כף היד. פציעות אלה גרמו לאיבוד דם רב אצל המנוח, דבר אשר הביא למותו בתוך זמן קצר. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי המנוח תקף אותו תחילה עם מכשיר מתכתי. לאחר דקירת המנוח, הלך המערער לביתו, שטף את ידיו והלך לישון.

3.        המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי כנגד הרשעתו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) וביקש להסתפק בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, מאחר ולטענתו לא התקיימו בו שניים מבין שלושת יסודות עבירת הרצח, שהם "ההחלטה להמית" וה"המתה בדם קר בלא שקדמה לה התגרות בתכוף למעשה". לטענת בא-כוח המערער, עובר לאירוע היה המערער שהינו נרקומן, במצב של שקיקה לסם ("קריז") ולפיכך לא התגבשה בקרבו כוונת קטילה. עוד טוען המערער כי גם היותן של פציעות הדקירה שלהן גרם, פציעות שטחיות בעומק של 3-4 מ"מ, מצביעה על היעדר כוונה להרוג. בנוסף טוען המערער כי דרישתו של המנוח מן המערער מחיר מופרז בגין מנת הסם, ודרישתו מן המערער כי יעזוב את המונית כשזה סירב, הביאו לכך כי המערער חש "כאילו בראש משהו נשבר לי" (עמ' 16 לסיכומי המערער בפני בית המשפט קמא), מה שהוביל לתגרה האלימה בין השניים, ולבסוף למעשה הדקירה, ומכאן שאין לומר כי התקיים התנאי של היעדר קנטור. עוד טען המערער, כי היותו במצב של שקיקה לסם מכניסה אותו לגדר "מצב של שכרות" ומכאן שהמערער פעל במהלך ביצוע העבירה במצב של אדישות, הן מכוח תחולת יסודות ה"כוונה תחילה" כנדרש בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, והן מכוחו של סייג השכרות, לפי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין. לבסוף גורס המערער, כי היות שהמצב של שקיקה לסם שבו היה שרוי המערער במהלך ביצוע העבירה הוא שהביאו לפעול כפי שפעל, הרי שיש לקבוע כי בשעת מעשה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להימנע מעשיית המעשה, ומכאן שאף אם יורשע המערער בעבירת הרצח, יש להחיל בענייננו את סעיף 300א לחוק העונשין ולהפחית מעונשו.

4.        עובר לדיון בערעור, הודיעונו באי כוחם של הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון וכי הם מבקשים להביא את פרטיו בפנינו ביום הדיון. על-פי ההסדר יחזור בו המערער מערעורו, ובית המשפט יתבקש להרשיעו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין ולגזור עליו עונש של 16 שנות מאסר. בדיון בפנינו טענה באת כוח המשיבה, כי במהלך הכנת הערעור הגיע לידי המשיבה "חומר חקירה נוסף", הכולל מידע אודות הטיפול הרפואי שקיבל המערער בעת היותו עצור בתיק זה. לאור חומר זה בוצעה הערכה מחודשת והוחלט כי ראוי במקרה זה כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת להעמיד את החומר הנוסף לבחינת בית המשפט ולהתייחסות העדים במידת הצורך. עם זאת, בסופו של דבר, החליטה המשיבה, לאחר משא ומתן עם בא כוח המערער ועל דעתו, לבקש את בית המשפט להרשיע את המערער בעבירת ההריגה ולגזור עונשו ל-16 שנות מאסר מיום גזר הדין אשר הושת עליו. בא כוח המערער ציין כי המערער ויתר על הערעור על הכרעת הדין ונמנע מלבקש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לאור חומר החקירה החדש, על מנת לחסוך מזמנו של בית המשפט, ולפיכך מסכים הוא לבקשת המדינה לעונש האמור.

הסדרי טיעון - כללי

5.        הסדרי הטיעון תפסו מקום מרכזי בדיון הפלילי בשיטתנו המשפטית. המדובר הוא בהסכם הנערך בין התביעה לבין הנאשם, שבמסגרתו מתחייבת התביעה לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם, או להמירם באישומים קלים יותר, באופן אשר יעניק לנאשם הקלה בקשר לתוצאות המשפט, וזאת בתמורה לכך שהנאשם יודה בעובדות שיהיה בהן כדי להרשיעו בעבירות שבהן יואשם (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 590-591 (2002)(להלן: עניין פלוני); בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2) 393, 398 (1986) (להלן: עניין ארביב). במרבית המקרים אין ההסדר מוגבל לעניין העונש, והוא כולל במסגרתו גם את קביעת העובדות בכתב-האישום וקביעת העבירות המיוחסות לנאשם.

6.        כשם שתואר בעניין פלוני, לאחר שנים שבהן התקבל מוסד הסדרי הטיעון באופן מסויג על-ידי בתי המשפט, בשל חששות שונים כדוגמת החשש מהתפתות הנאשם להודות הודיית שווא, החשש מפגיעה בשוויון בין נאשמים וההסתייגות הכללית מ"עסקאות" הנעשות הרחק מעיניו של בית המשפט, מסתמן בעשורים האחרונים תהליך של שינוי בהתייחסות למוסד זה, עם ההכרה ההולכת וגוברת ביתרונות הגלומים בהסדר לנאשם ולציבור. בית משפט זה שב ובחן יתרונותיו וחסרונותיו של מוסד זה וקבע כללים באשר לדרכי פעולתו (ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543, (1972) (להלן: עניין בחמוצקי).

           עם זאת, ההכרה ביתרונותיו של הסדר הטיעון, אין משמעה התעלמות מן הקשיים אשר עלולים להתעורר סביב הסדרים אלה. על חלק מקשיים אלו עמד השופט לנדוי בעניין בחמוצקי-

"אין צריך לומר שהנפש היפה סולדת מכל אלה ובשיטה אידיאלית של עשיית צדק אין מקום לפשרות אלא משמצאה התביעה שיש בידה ראיות מספיקות להעמדת אדם לדין, חייב הדין להתברר עד תומו, אם על-פי הודאה של הנאשם שמקורה בהרגשת אשמה ובידיעה שאין לו מה לטעון נגד האישום, ואם אחרי הבאת הראיות המסתיימת בפסק-דין של זיכוי או של הרשעה. עסקה הנעשית עם עבריין בחדרי חדרים והמסתיימת בהטלת עונש קל יותר ממה שראוי היה להטיל עליו, יש בה טעם לפגם והיא עלולה לעורר בציבור רושם של איפה ואיפה בעשיית דין בפושעים, ושל משיכת חוטים מאחורי הקלעים על-ידי בעלי השפעה" (שם, בעמ' 559).

           קשיים נוספים העומדים בבסיסו של הסדר הטיעון הם החשש מפני הרשעת חפים מפשע, שכן אלו עלולים להתפתות להודות באשמה, לאור ההטבות המוצעות להם במסגרת ההסדר והרצון להביא לסיום ההליכים; החשש מפני תמרוץ התביעה להשיג הרשעה "בכל מחיר", אף בהיעדרן של ראיות חזקות להרשעת הנאשם; החשש מכך שבמסגרת ההסדר לא יזכה העבריין לגמול ראוי שיהלום את המעשה שביצע, וכי בית-המשפט שידון בתיק יהפוך ל"חותמת גומי" המאשרת את הסדר הטיעון באופן אוטומטי וללא הפעלת כל שיקול דעת; החשש מפני פגיעה בשוויון בין נאשמים, במקרה שבו התביעה, אף אם בתום לב, תנהג איפה ואיפה ותקל בעונשם של נאשמים בעלי ממון מעמד והשפעה; וכן החשש כי הסדר הטיעון אינו משקף באופן אמיתי את חומרת המעשים שבוצעו על ידי הנאשם, כי אם את מידת המיומנות והמיקוח של הצדדים בעריכת ההסכם. כל אלו עלולים להביא לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט ולתחושה של שרירותיות (ראו עניין פלוני לעיל בעמ' 591-592, והאסמכתאות המובאות בו; אורן גזל "הסדרי טיעון ובעיית החף" משפטים לה(1) 1 (2005) (להלן: גזל)).

7.        על מנת להתמודד עם אפשרות התממשותם של חששות אלה, שומה על בית המשפט לבחון לעומקם את הסדרי הטיעון המוגשים לאישורו על-ידי באי כוח הצדדים, קודם שהוא מאשרם. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא שמגר:

" האחריות המשפטית והמוסרית להטלת העונש היא של בית המשפט. התביעה הכללית חופשית להחליט את מי להעמיד לדין ועם מי לערוך עיסקה, אך משנמסרת ההכרעה לבית המשפט הוא איננו יכול להפוך למעין מאשרר נוטריוני של הסכמים, בלי לתת דעתו לתוכנם ולזיקתם לנושא שבפניו. בית המשפט איננו זרועה הארוכה של התביעה או של הסניגוריה, ואיננו פועל לעולם לפי תכתיביהם, ללא שיקול דעת עצמאי (...), אך מובן שבית המשפט יתן דעתו לעיסקה, ואם אין טעמים מיוחדים השוללים זאת, הוא בדרך כלל גם יכבד אותה; אך עצם העובדה שהתביעה נתנה הסכמתה לעיסקה, איננה באה לשלול שיקול דעתו של בית המשפט (...)" (ע"פ 2043/91 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 1991(2), 2442).

           בשלב הראשון יבדוק בית המשפט כי ההודיה שנמסרה על-ידי הנאשם הודית אמת היא, וכי הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת השלכותיה. משאיששה בדיקתו של בית המשפט את כנות ההודאה, ייגש לבחינת ההסדר עצמו.

8.        אשר לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבחון את אישורם של  הסדרי טיעון לעניין העונש, נקבעה הלכה בעניין פלוני, ולפיה על בית המשפט לבחון אם נתקיים איזון ראוי בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם, לבין התועלת שיש בהרשעת הנאשם ובעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור. במסגרת איזון זה יבחן בית המשפט מהו העונש ההולם את חומרת העבירה שבוצעה על-ידי הנאשם בנסיבות שבהן בוצעה, בשים לב לשיקולים רגילים הנשקלים בהקשרים אלה, כגון נסיבותיו האישיות של הנאשם ושיקולי מדיניות שונים הנשקלים על-ידי בית המשפט על מנת שיוטל העונש הראוי. עוד יבחן בית המשפט במסגרת שיקוליו את השלכות עריכתו של ההסדר עצמו כמוסד משפטי שאותו יש לקדם, מן הטעמים שהוסברו לעיל, ובכלל זה את אינטרס ההסתמכות של הנאשם, שעם חתימתו על הסדר הטיעון ויתר על זכותו להילחם על חפותו במסגרת הליך פלילי מלא. שיקולים נוספים שיישקלו הם האינטרס הציבורי במיצוי ההליך הפלילי כדי להביא את האשמים על עונשם, לעומת האינטרס הציבורי ביעילות ובמניעת עינוי דין וכן האינטרס הציבורי בהרשעת נאשמים החבים בדין, בהודית נאשמים, בלקיחת אחריות על מעשיהם ובשיפור ההרתעה הכללית, לעומת האינטרס הציבורי בשמירה על אמון הציבור ברשויות החוק, שעלול להתערער עקב מתן עונש מקל יתר על המידה ועקב פגיעה בשוויון שבין נאשמים. עוד יעמוד בית המשפט על טיב השיקולים אשר הנחו את התביעה בבואה לערוך את הסדר הטיעון ועל אופן ביצוע האיזונים ביניהם. בין שיקולים אלה יילקחו בחשבון אף הקשיים שעלולים להתגלע במהלך ניהול משפט, כגון הצורך לגבות עדויות מקטינים, מנפגעי עבירה ומעדים שאינם בארץ וכן ריבוי עדים, דבר שעלול להאריך באופן משמעותי את ניהול המשפט ולגרום לעינוי דין. לבסוף ייתן בית המשפט את דעתו לעמדת נפגעי העבירה באשר להסדר הטיעון. שיקול אחרון זה אף מעוגן בסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה) שלפיו זכאי קורבן העבירה שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו בעניין הסדר הטיעון לפני התובע, עובר לקבלת החלטה בעניין הסדר הטיעון (עניין פלוני לעיל, בעמ' 608-606; ראו גם: אורן גזל "המבחנים לדחיית הסדרי טיעון" הסניגור 37, 3 (2000)).

מן הכלל אל הפרט

9.        לאחר הליך ארוך של שמיעת ראיות הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי בעבירת רצח על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. שיקול מרכזי אשר על בית המשפט לתת עליו את הדעת בבוחנו את שאלת אישורו של הסדר הטיעון במקרה דנן הינו השלב הדיוני שבו מתבקש בית המשפט לאשר את הסדר הטיעון. אין דינו של הסדר טיעון אשר נערך לפני הרשעה כדינו של הסדר טיעון הנערך לאחר הרשעתו של הנאשם בביצוע העבירה. חלק ניכר מיתרונות הסדר הטיעון שהוזכרו אינם מתקיימים כשהצדדים מגיעים להסדר טיעון לאחר הרשעת הנאשם בערכאה הדיונית, ומכאן שעל התביעה לשכנע את בית המשפט כי לאחר ההרשעה נוצרו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק את הסטייה מהכרעת בית המשפט קמא.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ