שיפטן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובה.

משיבה 1 הגישה תביעה כספית נגד המשיבים הפורמאליים ונגד המבקש, בבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 12730-06). עילת התביעה, ככל שהיא נוגעת למבקש, היא היותו חתום על הסכם ערבות לטובת המשיב הפורמאלי 1, אשר נטל הלוואה ממשיבה 1, תוך שעבוד פוליסת חסכון של ביטוח חיים, כבטחון להלוואה. מאחר וזמן קצר לאחר מכן הפך חשבונו של משיב פורמאלי 1 לחשבון מוגבל והוא לא עמד בהחזרי ההלוואה, הגישה משיבה 1 את התביעה הנדונה, הן כנגד משיב פורמאלי 1, כלווה, והן כנגד המבקש, כמי שערב לאותה הלוואה.

לאחר שמיעת הראיות בתיק ולקראת הסיכומים, פנה המבקש לבית משפט השלום בבקשה כי תותר לו הגשת ראיה נוספת, בדמות דו"ח חקירה שנערך רו"ח בר-לב מטעמו של המפקח על הביטוח, לאחר שמונה על ידו לחקור אי סדרים והתנהלות לקויה של משיבה 1, המתבטאת בכך שנתנה למבוטחיה הלוואות כנגד עריכת פוליסות ביטוח חיים, מבלי שנטלה מהלווים בטחונות מספקים, וכאשר גובה ההלוואות היה מעבר לקבוע בנהלים שונים.

בית משפט קמא (כב' השופט כ' מוסק, ס' נשיא), דחה את הבקשה מטעמים שונים, ובכללם העובדה שהתביעה כנגד המבקש מבוססת על כתב ערבות שחתם כערב לכיבוד המחאות שנתן המשיב הפורמאלי 1 למשיבה 1 כבטחון להחזר ההלוואות שקיבל, ועל כן משמעות הדברים היא כי הנתבע ערב לפרעון ההמחאות ולא היה ערב להלוואה עצמה. כמו כן, על פי קביעת בית משפט קמא, מן הראיות שהוצגו לפניו עולה, כי בעל דברו של המבקש היה המשיב הפורמאלי 1 בלבד, ולפיכך אין כל רלבנטיות לדו"ח רו"ח בר-לב, שהרי גם לגרסתו של המבקש לא הציגה לו משיבה 1 כל מצגים שהם. ובנוסף, מן המסמכים שהוצגו לבית המשפט קמא עולה, כי המדובר בטיוטא של דו"ח שהוגשה למפקח על הביטוח, ואין לדעת מה מעמדו של דו"ח זה. לנוכח כל המפורט לעיל, ולנוכח העובדה ששמיעת הראיות בתיק הסתיימה, נדחתה הבקשה להגשת הראיה האמורה, ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת". המבחן הראוי, כך נקבע, "נוגע למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים" (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אלוש, תקדין). בית המשפט העליון קבע (כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, שם), כי "ככל שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכריעה יותר על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון בערכאה הדיונית, כך שיהיה קשה יותר להשיב את המצב לקדמותו אם יתברר בשלב מאוחר יותר שההחלטה הייתה שגויה, ייטה בית המשפט שלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק הדין". כמו כן נקבע, כי כאשר ניתן לומר על פני הדברים, כי בית המשפט טעה בהחלטתו, יהיה בכך טעם למתן רשות לערער (בר"ע(י-ם) 3222/07 יאלי הרן נ' המועצה המקומית גבעת זאב, נבו הוצאה לאור). הסיבה לגישה זו, כדברי כב' השופט צ' זילברטל בהחלטה הנ"ל, "שראוי הוא שערכאת הערעור תבחן את הסוגיה בכללותה במסגרת ערעור על פסק הדין, ולא תתמקד במחלוקות נקודתיות, שלא בהכרח תשארנה רלבנטיות לאחר מתן פסק הדין. באופן זה גם לא יתקיימו הליכים שבדיעבד עלולים להתברר כמיותרים ולא יופרע מהלך בירור התובענה בערכאה המבררת". ביטוי לגישה זו מצוי בהוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ולפיה "רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

מבלי להידרש לגופם של הנימוקים שניתנו על ידי בית משפט קמא לדחיית הבקשה, הרי שאין לומר כי החלטתו שגויה על פניה, או כי אי היעתרות לבקשה עלולה לגרום נזק בלתי הפיך, או שההליך יועלה על מסלול שגוי מעיקרו. אין לדעת אם תביעתה של משיבה 1 תתקבל או תדחה, ומה יהיו הנימוקים לכך. אין לדעת, אם כן, מה תהיה חשיבותה של הראיה הנדונה, אם בכלל. ככל שיהיה בכך צורך, יוכל המבקש להידרש לסוגיה זו היה ויחויב בתביעה, ויבקש לערער על פסק הדין.

משיקולים אלה החלטתי לדחות את הבקשה.

הואיל ולא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

הערבות שהופקדה תוחזר למבקש.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ב' חשון תשע"א, 10 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.