החלטה
המבקש הגיש בקשה לבית המשפט כי יפסול עצמו מלהמשיך לדון בתביעה שהוגשה על ידו.
הנתבעת השאירה את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט.
לטענת המבקש, בדיון שנערך ביום 10.10.13 לא אפשר לו ביהמ"ש להשמיע את כל טענותיו, לא הכיר בחוות דעת רפואית אשר צורפה לכתב התביעה, לא ביקש מהנתבעת הוכחות ואף כתב בפרוטוקול הדיון, כי הדיון יידחה לבקשת התובע, אם כי ביקש, כך לטענתו, שהדיון יימשך.
עיקרי העובדות
התובע הגיש תביעה לתשלום סך של 30,000 ₪, בטענה כי שיניים תותבות, אשר הותקנו בפיו, גרמו לו לאי נוחות, עד שהיה עליו להחליפן. התובע עתר לחייב את הנתבעת בתשלום 50% מעלות שתלים – בסך של 6,000 ₪, וזאת על פי תקנון הנתבעת, החזר תשלום בגין התותבות בסך של 3,600 ₪, פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 10,000 ₪, פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 10,000 ש"ח וכן פיצוי בגין נסיעות למרפאה.
התובע צירף לכתב התביעה מכתבים בשפה הרוסית, אשר לא תורגמו לעברית. כמו כן צורף מסמך הנושא כותרת "חוות דעת מרופא שיניים" ובו נאמר כי התובע "התלונן על אי יציבות ואי נוחות של תותבת שלמה בלסת תחתונה שגרמה להפרעות באכילה ובדיבור. בנוסף היו למטופל כאבים בגרון ופצעים בחניכיים אשר נגרמו כתוצאה מתותבת שלא יושבת בצורה מדויקת על הרכס של המטופל. לאחר בדיקה יסודית שנעשתה על ידי הרופאים במרפאה ד"ר חטיב מוראד וד"ר סלטי עלאא התגלה שהתותבת מחוספסת וגורמת להצטברות חיידקים אשר גרמו לדלקות בחניכיים, פצעים וכאבים. המטופל סבל במשך שלושה חודשים עד שהגיע למרפאתנו וקיבל טיפול. התותבת הזמנית אשר נעשתה על ידינו לפי דברי המטופל הייתה נוחה והמטופל היה מרוצה."
במהלך הדיון ביקש התובע להתייחס בטיעוניו לתקנון המשיבה, מבלי שזה הוצג לעיונו של בית המשפט.
במהלך הדיון הפנה ביהמ"ש את התובע לעמדת הסיוע, אשר ליד מזכירות בית המשפט לתביעות קטנות, והוסבר לתובע כי בהעדר ראיות, כאשר חלק מהמסמכים המצורפים לכתב התביעה נכתבו בשפה הרוסית, ואינם מובנים לבית המשפט, ומבלי שיוצג התקנון, קיים חשש שהתובע לא יצליח להוכיח את תביעתו.
דיון והכרעה
סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, קובע כי בית המשפט לא ישב בדין כאשר "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
בית המשפט העליון קבע, לא אחת, כי חשש ממשי למשוא פנים מתקיים כאשר "מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 380-381).
במהלך הדיון הוסבר, כאמור, לתובע כי לא ניתן להכריע בטענתו, לפיה הוא זכאי לפיצוי על סמך האמור בתקנון, מבלי שהעתק התקנון יוצג לעיון ביהמ"ש, וכי אין די במכתב, שצורף לכתב התביעה, על מנת לבסס את טענתו, בפרט לאור רצונה של נציגת הנתבעת לחקור את כותב המכתב.
הדיון נדחה על מנת לאפשר לתובע להיערך לדיון, ולהציג ראיות לביסוס טענותיו, וודאי שאין בהחלטה זו כדי להעיד על משוא פנים, או כל פסול אחר.
לא אחת נפסק, כי אי שביעות רצונו של צד להליך, מהחלטות שניתנו בעניינו, אינה מקימה עילת פסלות, וכי הדרך לתקיפת החלטות אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין (ראה בין היתר, ע"א 10619/02 אילן בן עמי נ' עו"ד מיכאל קידר [פורסם בנבו] 30.12.02). עוד קבע בית המשפט באותו עניין כי כאשר אין התשתית העובדתית מעלה חשש ממשי למשוא פנים, הרי שאין מתקיימת עילה המצדיקה את פסילת בית המשפט.
סבורני כי דברים אלה יפים אף לענייננו. ההחלטה שניתנה על ידי ניתנה אך ורק על מנת לקדם את ההליך, ולאפשר לתובע להציג את טענותיו.
שאלת פסילתו של שופט נבחנת, בין היתר, על פי "תפיסה אובייקטיבית של עשיית משפט ומראית פני הצדק" (ראה ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 329 מפי כב' הנשיא (בדימוס) ברק). אין באמור בהחלטתי, לדחות את הדיון כדי להקים ולבסס חשש ממשי למשוא פנים. לא גיבשתי דעה בקשר לכל שאלה רלבנטית שבמחלוקת, ואדון בטענות הצדדים בהמשך המשפט.
חוסר שביעות רצונו של המבקש מהחלטות בית המשפט ומאופן ניהול הדיון על ידו, אינו מקים עילת פסלות.
בהעדר עילת פסלות, הרי ש"השתחררות בלתי ראויה של שופט מהדיון במשפט פוגעת באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו" [ראה ע"א 462/05 פלוני נ' פלונית].
כאמור לעיל, לא גיבשתי עמדה ביחס להליכים בתיק שלפני. בנסיבות אלה, ושעה שעיקר טענותיו של המבקש קשורות להתנהלות דיונית של בית המשפט, לא מצאתי להיעתר לבקשה ולפסול עצמי מלדון בתיק. משכך הבקשה נדחית.