שחרור של נאשם בפציעה בנסיבות מחמירות ממעצר

בפניי בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

על-פי המפורט בכתב האישום, המתלונן נדון בשנת 2002 לשנתיים מאסר בפועל בגין דקירת המשיב. מספר שנים לאחר מכן, ביום 2.2.08, התקוטט המתלונן עם הנאשם בשני מקומות שונים בעיר גדרה ואף תקף אותו. בהמשך לכך הצטייד המתלונן בסכין גדולה והגיע לכיכר ברחוב פינס פינת רחוב וייצמן בגדרה, שם עט על המשיב. המשיב הדף את המתלונן ותפס את הסכין מידו. או אז אחז המשיב בסכין והמתלונן אחז בידו האחרת והמשיב דקר את המתלונן באמצעות הסכין בבטנו ופצע אותו באופן שבו המתלונן נזקק לניתוח בהרדמה כללית.

הדיון הראשון בבקשה התקיים בפני כבוד השופט ירון לוי ביום 12.2.08. בדיון זה טען הסנגור כי לא נשקפת סכנה לביטחון המתלונן או הציבור מן המשיב, בין היתר על רקע העובדה שמדובר באדם ללא עבר פלילי אשר נרדף במשך שנים על-ידי המתלונן ואף במקרה זה פעל - על-פי טענת הסנגור - בדרך של הגנה עצמית. המבקשת, מצידה, טענה כי לאחר שאחז בסכין היה על המשיב לפעול בדרך אחרת, כגון בריחה מן המקום או פציעה קלה יותר של המתלונן.

בסיכומו של דיון זה קבע כבוד השופט לוי בהחלטה ראשונית כדלקמן:

בחינת נסיבות האירוע מלמדת כי המתלונן יזם את האירוע האלים והצטייד מראש בסכין ואף עט על המשיב.

הדיפת המתלונן ואחיזת הסכין מידו, נראים לכאורה, כפעולות מובהקות של הגנה עצמית. השאלה האם דקירת המתלונן באמצעות הסכין בבטנו שעה שהמתלונן אחז בידו, נכנסת בגדר הגנה עצמית.

ספק רב בעיני אם יש להשיב לשאלה זו בחיוב. הקושי הוא ביסוד המידתיות ואף בסבירות הפעולה. סבורני כי ניתן היה לנקוט בפעולות פחות דרסטיות כדי להתחמק מהסכנה שנשקפה למשיב מפני המתלונן.

מנגד איני יכול להתעלם מהאימה הטמונה באיום שיצר המתלונן כלפי המשיב, איומו הנטען לדקור את המשיב - כפי שמתואר בסעיף 8 לכתב האישום נגדו בת.פ. 1271/08 - ביחד עם העובדה שבעבר מימש את איומו ודקר את המשיב - דקירה שלטענת הסנגור גרמה למשיב נכות צמיתה - ואף עברו הפלילי המכביד של המתלונן - בהשוואה לעברו הנקי של המשיב, כל אלה מלמדים שבהשוואה שבמסוכנות בין השניים, עצמת מסוכנות המשיב פחותה מזו של המתלונן.

שקילת מכלול הנסיבות המתוארות מובילה למסקנה שאך בשל עצמת המסוכנות הנלמדת בעיקר מחומרת התוצאה, יש מקום לבחינה מדוקדקת של חלופת המעצר על ידי שירות המבחן.

בנסיבות אלה הורה כבוד השופט לוי על מעצר המשיב עד החלטה אחרת ועל הגשת תסקיר מעצר. לאחר מכן העביר כבוד השופט לוי את התיק אלי (כשופטת תורנית) לדיון בבקשה גופה ולקבלת תסקיר המעצר.

בהתאם להחלטת בית-המשפט הוגש תסקיר שירות המבחן מיום 9.3.08. קצינת המבחן שוחחה עם המשיב, אשר מסר לה, בין היתר, כי עם שחרורו של המתלונן מהכלא בעקבות מאסרו עקב דקירתו של המשיב כמתואר לעיל החל המתלונן להתנכל למשיב, לפגוע בו ולנסות בכל דרך להתגרות בו. המשיב ציין בפני קצינת המבחן כי עשה ניסיונות להתעלם מהמתלונן ולמנוע כל חיכוך עמו, אולם המתלונן לא הרפה. עוד נאמר בתסקיר כי המשיב מצטער על מעורבותו באירוע נשוא בקשה זו וכי הוא סבור כי עליו לנקוט בעתיד בדרכים נוספות על מנת למנוע כל מגע או מראה עין עם המתלונן.

שירות המבחן התרשם כי המשיב מביע חרטה כנה, מגלה רגישות למתלונן-הנפגע ולנזק שנגרם לו ומבין את חומרת מעשהו. שירות המבחן התרשם עוד כי מדובר באדם נורמטיבי הנוהג על-פי רוב על-פי חוקים וכללים מקובלים, בעל עבודה קבועה, העושה מאמצים לאורך כל השנים לתפקד בחברה ללא מעורבות בפלילים, ללמוד, לעבוד ולסייע למשפחתו. בנסיבות אלה המליץ שירות המבחן  - שהתבקש כאמור לבחון חלופת מעצר ספציפית ולא לבחון את מסוכנות המשיב באופן כללי - לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו ובפיקוח בני המשפחה המתגוררים בבית, אך ציין כי עד למועד הגשת התסקיר לא עלה בידו לאתר את בני משפחתו של המשיב.

ביום 10.3.08 הוריתי על הגשת תסקיר מעצר משלים, וזאת על מנת לאפשר לשירות המבחן לפגוש את בני המשפחה של המשיב.

בעקבות הפגישה עם בני המשפחה הוגש לבית-המשפט תסקיר מעצר משלים מיום 16.3.08. בתסקיר זה שב שירות המבחן והמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו בפיקוח של הוריו ושל אחותו. שירות המבחן ציין עוד כי, לדברי האחות, האירוע נשוא בקשה זו הינו חריג, שכן המשיב הוא אדם נורמטיבי שאינו מעורה בפלילים הסר בדרך כלל למרותם של הוריו.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 20.3.08 התנגדה באת-כוח המבקשת להמלצת שירות המבחן ועמדה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. הסנגור, מצידו, הדגיש שוב כי במשיב אין כל מסוכנות ולחלופין עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן.

דיון

כאמור, התיק הועבר אלי על-ידי כבוד השופט לוי לדיון בבקשה גופה.

לאחר שעיינתי באופן מעמיק בתיק החקירה עצמו, בכתב האישום, בבקשה למעצר עד תום ההליכים ובשני תסקירי המעצר, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי במקרה חריג זה כלל לא מתקיימת עילה למעצר המשיב עד תום ההליכים הואיל ולא הוכח כי קיים יסוד סביר לחשש שאי-מעצרו של המשיב יסכן את בטחונו של המתלונן או את בטחון הציבור.