שחרור מצו אישפוז בכפייה

1.             לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית - מחוז ירושלים (להלן: "הוועדה"), מיום 22.04.2013, בגדרה נדחתה בקשת המערער לשחרור מטיפול מרפאתי כפוי מכוח צו בית משפט מיום 13.12.10 שניתן במסגרת ת"פ 1287/08.

הרקע העובדתי כפי שהוצג ע"י המערער

2.             ביום 02.10.2003 הוגש כתב אישום (ת.פ 1307/03) נגד המערער בגין עבירה של חבלה במזיד - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").

3.             ביום 22.04.2004 הופסקו נגד המערער ההליכים הפליליים, לפי ס' 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, והוצא נגד המערער צו מרפאתי כפוי.  בחוות הדעת שהוגשה בעניינו של המערער ע"י ד"ר פודולסקי וד"ר שץ מבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול, נקבע כי המערער סובל מתהליך סכיזופרני כרוני: "אנו סבורים שהנ"ל סובל מתהליך סכיזופרני כרוני. בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לו הנ"ל היה במצב פסיכוטי חריף ולא היה אחראי למעשיו". כמו כן נכתב בחוו"ד כי המערער הגיע לכפר שאול מיוזמתו עקב מצב דכאוני בו היה שרוי.

4.             ביום 14.08.2008 הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף (ת.פ 1287/08) בגין עבירת תקיפה בן זוג - עבירה לפי ס' 382(ב)(1) לחוק העונשין.

5.             ביום 24.08.2009 החליטה הוועדה המחוזית שלא לשחרר את המערער מן הצו האמור מ-2004 שניתן במסגרת ת.פ.1307/03. אמנם, הוועדה קבעה כי כבר לא קיימת מסוכנות של המערער לעצמו, וכי מסוכנתו לאחרים הינה ברמה נמוכה; ברם, היא החליטה בכל זאת שלא לשחרר את המערער מטיפול מרפאתי הכפוי, כשנימוקיה של הוועדה היו כדלקמן: "החולה הסכים להמשך קיומו של הצו. מצוי במצב שבו עדיין זקוק להמשך קיומו של הצו הואיל ובעצמו לא ימשיך ליטול תרופות ובכך יחזור למצבו הרפואי הקודם. יתרה מכך, לאחרונה מתברר כי החולה היה אלים כלפי רעייתו וכלפי אימו. לפיכך גם בשל עניין זה יש מקום להמשך קיומו של הצו". הוועדה אף התבססה על חוו"ד של הרופאה המטפלת, ד"ר סטולוב, מיום 20.08.2009, אשר לפיה יש להמשיך את צו הטיפול המרפאתי.

6.             ביום 25.08.2010, שוב דחתה הוועדה את בקשת המערער לשחררו מן הצו הטיפול המרפאתי של 2004. בוועדה נקבע כי קיימת מסוכנות של המערער לעצמו ברמה נמוכה, ומסוכנותו לאחרים הינה ברמה בינונית. במכתב מיום 24.08.2010 ששלח ד"ר אידלמן לוועדה כתב: "הנ"ל אינו חושב שזקוק לטיפול תרופתי, יש להניח שיפסיק לקבל את הטיפול התרופתי מייד לאחר שחרורו (כמו בפעמים הקודמות), כתוצאה מזאת תהיה הידרדרות נוספת במצבו הנפשי, בה עלול לסכן את עצמו ואת הסובבים אותו. לכן אנו ממליצים להשאיר את הצו לטיפול מרפאתי כפוי בתוקף." גם במכתב זה צוין כי האשפוז במחלקה הפתוחה נעשה בהסכמתו של המערער.

7.             ביום 13.12.2010 הופסקו ההליכים הפליליים נגד המערער בת.פ. 1287/08, וגם בתיק זה הוצא נגדו צו מרפאתי כפוי נוסף. בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט ע"י ד"ר אידלמן, מנהל המחלקה הפתוחה בבית החולים "איתנים", נאמר כי האשפוז ב"איתנים", אשר על בסיסו נכתבה חוות הדעת, נעשה בהסכמת המערער: "הפעם הגיע לאשפוז במוסדנו בתאריך 14.10.10 ואושפז בהסכמתו למחלקה פתוחה. גם באשפוז הנוכחי אובחן במצב פסיכוטי עם פגיעה בשיפוט, דבר שלא מאפשר למטופל להבין באופן מלא תהליכים משפטיים נגדו. במצבו הנוכחי לא מסוגל לעמוד לדין. זקוק להמשיך מעקב וטיפול פסיכיאטרי כפוי במסגרת מרפאת תב"ן בית שמש."

8.              ביום 28.02.2011 החליטה הוועדה הפסיכיאטרית פעם נוספת שלא לשחרר את המערער מצו מרפאתי כפוי. במכתב ששלחה ד"ר סטולוב לוועדה מיום 27.02.11, היא ביקשה לציין, לצדה של העובדה שהיא מבקשת להמשיך את צו הטיפול המרפאתי, כי המערער מתאשפז, מפעם לפעם, ביוזמתו בבית חולים פסיכיאטרי.

9.             ביום 31.10.2012 שוב דנה הוועדה בבקשת המערער לשחרור מצו הטיפול המרפאתי, ושוב החליטה הוועדה שלא לשחרר את המערער כמבוקש. בין היתר קבעה הוועדה כי קיימת מסוכנות מצד המערער גם לעצמו וגם לאחרים, אם כי ברמה נמוכה. יו"ר הוועדה, עו"ד לימור סולומון, סברה בדעת מיעוט כי יש לשחרר את המערער מצו טיפול מרפאתי, נוכח העובדה שאין דיווחים בשנים האחרונות על אירועי אלימות ותוקפנות מצדו; נוכח הזמן הרב שחלף מיום הוצאת הצווים ומיום ביצוע העבירות; ונוכח העובדה שהמערער מתאשפז מעת לעת מרצון ביוזמת אמו. באותו דיון, טענה באת -כוח המערער כי יש לשחררו מצו טיפול מרפאתי משום שהמערער הינו חולה כרוני אשר מאשפז את עצמו באופן וולונטרי כאשר חלה התדרדרות במצבו.

10.         ביום 21.11.2012 הגיש המערער ערעור על החלטת הוועדה מיום 31.10.2012 (ע"ו 41015-11-12). בדיון שהתקיים לפניי ביום 14.03.2013 נתתי תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה: "הצו יבוטל אם מצבו של המערער אינו שונה משמעותית ממצבו כפי שנקבע בהחלטות הוועדה הקודמות."

11.         ביום 22.04.2013, החליטה הוועדה, לאחר שבחנה את מצבו של המערער ביחס להחלטותיה הקודמות בעניינו, כי יש לשחרר את המערער מן הצו לטיפול מרפאתי שניתן במסגרת ת.פ 1317/03 ביום 22.04.2004 (להלן: "הצו הראשון"), ברם אין לשחררו מן הצו שניתן במסגרת ת.פ 1287/08 ביום 13.12.2010 (להלן: "הצו השני"). בנימוקי הוועדה בהחלטתה להשאיר את הצו השני על כנו, ציינה הוועדה כי המערער אינו מהווה סכנה כלפי עצמו, וכי מסוכנותו כלפי אחרים הינה ברמה נמוכה; ברם למרות האמור, מצבו של המערער השתנה משמעותית לרעה מאז הדיון בוועדה הקודמת, וכראיה הסתמכה הוועדה בעובדה כי המערער השתחרר מאשפוז ביום 04.04.2013, קרי, רק ימים ספורים לפני הדיון בוועדה. וכך קבעה:

החולה עדיין נמצא במצב פסיכוטי פעיל ועדיין סובל מהזיות שמיעה וראייה בטלוויזיה, עדיין שומע קולות ונראה כי אף יש החמרה במצבו.

הוועדה הייתה ערה לפסק הדין בבית המשפט בע"ו 41015-11-12 בבית המשפט המחוזי ירושלים. פסק הדין התקבל לאחר הסכמה אליה הגיעו הצדדים לפיה יעתרו הצדדים דהיינו- גם המערער וגם המדינה, לשחרור המערער מהצו ובלבד שמצבו של המערער אינו שונה משמעותית ממצבו כפי שנקבע בהחלטות הוועדה הקודמות. עוד נקבע בפסק הדין כי הסכמה זו לא תחייב את הוועדה אלא מהווה למעשה עמדה משותפת לצדדים.

בשים לב לפסק הדין ולהסכמות הצדדים מצאה הוועדה כי מצבו של החולה אכן השתנה והעובדה היא שהיה צורך באשפוזו שהסתיים רק לאחרונה - דהיינו 04.04.13. אשפוזו של החולה רק מחזק את קביעת הוועדה כי מצבו של החולה התדרדר עד כדי הצורך באשפוז. מכיוון שכך, לא ניתן לומר היום שמצבו של החולה לא השתנה משמעותית ממצבו בוועדות הקודמות.

יחד עם האמור נראה לנו נכון לבטל את צו האשפוז בת.פ 1317/03 מהנימוקים שהעלתה באת כוחו של החולה ובשים לב לעובדה כי ממילא נותר הצו בת.פ 1287/08 על כנו.

לאור כל אלה אנו סבורים כי יש להשאיר את הצו בת.פ 1287/08 על כנו."

12.         כנגד החלטה זו של הוועדה מיום 22.04.13 מוגש הערעור שבפניי.

טענות המערער