פסק דין
בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה במחוז מרכז בתת"ע 5739-10-09 מיום 22.11.10 (כב' השופטת לאה שלזינגר-שמאי).
כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של יציאה מהצומת שלא בכיוון החץ שסומן בנתיב ממנו נכנס לצומת וזאת בניגוד לתקנה 36ד לתקנות התעבורה.
על המערער נגזרו העונשים הבאים: קנס בסך 700 ₪ וכן פסילה על תנאי של חודש וזאת למשך שנתיים.
על פי הנטען בהזמנה לדין ובכתב האישום, המערער נהג ברכב בכביש 4111 ממחלף יבנה למזרח בנתיב האמצעי שהינו לנסיעה ישר בלבד. המערער פנה שמאלה בניגוד לחץ המסומן בבירור על הכביש, לרח' שידלובסקי.
תגובת המערער לדו"ח הייתה "בקו העצירה השתלבתי שמאלה, מותר לי".
בישיבת ההקראה טען המערער שהוא מכחיש וטען שנהג בנתיב השמאלי ממנו פנה שמאלה ואז נהג בנתיב ימני.
בית המשפט שמע את העד מטעם המאשימה, השוטר שערך את הדו"ח, מר בוקובזה, וכן את המערער שהעיד מטעם עצמו.
לאחר שבית המשפט קמא שמע את העדים, ראה לתת אמון בגרסת השוטר לפיה המערער נסע בנתיב האמצעי וממנו פנה שמאלה וכן הביא בחשבון את תגובתו הספונטאנית של המערער במעמד רישום הדו"ח, כמפורט לעיל.
כן הסיק בית משפט קמא מסקנות מעדותו של המערער בבית המשפט לפיה נראה כי הוא במתכוון נמנע להציג גרסה סותרת.
לאחר שבית המשפט הזהיר את עצמו שהרשעת המערער נובעת מעדות יחידה של השוטר שלא הופרכה, הרשיע אותו על סמך עדות השוטר בלבד וגזר עליו את העונשים כאמור לעיל.
באשר להכרעת הדין – הלכה היא שאין בית המשפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים, (ראו, לדוגמה ע"פ 3071/01 פלונית נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.11.06, פיסקה 14). על מנת שערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות, יש להראות כי מחומר הראיות ומפסק הדין של בימ"ש קמא עולה כי שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר. אכן ביקורתו של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ובעיקר כך הדבר מקום בו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים (ראו ע"פ 9352/99, יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (להלן – "יומטוביאן"), 643, מפי השופט זמיר, וההפניות שם). התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות של מהימנות ומשקל ראייתי מצומצמת ליוצאים מן הכלל, בשל העדיפות המובנת מאליה שיש לערכאה הדיונית, השומעת את כל הראיות ומתרשמת מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 377/61, לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז 1065, 1074, מפי השופט זילברג; ע"פ 804/95, גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 207, מפי השופט קדמי; עניין יומטוביאן, בעמ' 644-643 וההפניות שם), נפסק בע"פ 6295/05, וקנין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25.1.07, פסקאות 38-37) מפי כב' השופטת פרוקצ'יה כי:
"המקרים החריגים שבהם יתערב בית המשפט שלערעור בקביעות עובדתיות, אף אם נסמכות הן גם על ממצאי מהימנות, יהיו, למשל, "במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגירסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל היגיון" (עניין יומטוביאן, בעמ' 645, מפי השופט זמיר); או במילותיו של המשנה לנשיא ש' לוין, "מקרים אלו קיימים... מקום בו התברר מן הראיות, וזהו מקרה נדיר ביותר, שהשופט לא הפיק את התועלת מראיות העדים ומשמיעתם, ואי-מהימנותו של העד הנדון בולטת לעין... וכן שהסיבה לאי-האמון היא בלתי חוקית או שאינה סבירה או כשהאמון שהשופט בדרגה הראשונה נתן בעד אינו מתיישב עד עדויות אחרות ועם ההערכה הכללית של המשפט" (עניין יומטוביאן בעמ' 641-640).
הנה כי כן לא מצאתי מקום גם בעניין דנן להתערב בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא ונדמה כי בית המשפט קמא הזהיר עצמו שמדובר בעדות יחידה ולכן לא מצאתי פגם בהכרעת דינו של בית המשפט קמא.
באשר לגזר הדין – המדובר במערער שנוהג משנת 80', לחובתו 12 הרשעות קודמות שהאחרונה בגין עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף ובעברו עבירה נוספת של עבירה בצומת ולכן נדמה כי בית המשפט קמא איזן בגזר דינו בין האינטרס הפרטי של הנאשם והאינטרס הציבורי.
התוצאה היא שהערעור נדחה.
ניתנה והודעה היום ט"ז אדר א תשע"א, 20/02/2011 במעמד הנוכחים.
אחיקם סטולר, שופט
הוקלד על ידי: גלית אספני
