פסק דין
1.בפני ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר בענף נכות כללית מיום 18.4.2013, שקבעה כי המערערת לא איבדה 50% לפחות מכושרה להשתכר (להלן – הוועדה).
2.טענות המערערת:
א.העבודות אותן הציעה הוועדה, לרבות עבודות שיווק וטלמרקטינג, אינן מתאימות למצבה של המערערת, שכן מצבה הרפואי מונע ממנה הליכה, מחייב הרמת הרגליים במשך שעות רבות, ואף מקשה על פעולות כגון נעילת נעליים.
ב.ההחלטה בדבר העבודות אותן מסוגלת המערערת לבצע לטענת הוועדה אינה מנומקת.
ג.הוועדה לא בחנה את השפעת כאבי הרגליים כמו גם את השפעת קשיי ההסתגלות מהם סובלת המערערת - על כושרה של המערערת לעבוד.
ד.יש בליקוייה הגופניים והנפשיים של המערערת (שהסתכמו לכדי 44% נכות רפואית משוקללת) כדי להצדיק קביעת דרגת אי כושר בשיעור גבוה יותר, שכן אינה מסוגלת לכל עבודה מפרנסת ואף אינה מתפקדת בביתה.
3.מנגד טען המשיב' כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, שכן ערכה בדיקה יסודית על יסוד קביעת דרגת הנכות הרפואית והנתונים שבפניה, ומסקנותיה של הוועדה תואמות להמלצות הרופא המוסמך ופקיד השיקום.
4.ע-פי הוראות סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי הערעור לפני בית הדין הינו "בשאלה משפטית בלבד". לפיכך מוטל על בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה מחייבת.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי המערערת לא עמדה בנטל להראות כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה המצדיק את התערבותו של בית הדין,
5.כאמור, למערערת נקבעו 44% נכות רפואית משוקללת, בשל צלוליטיס חוזרת ברגל ימין (30%), פוכן תת תריסיות (10%) והפרעת הסתגלות (10%).
המערערת טענה בפני הוועדה כי קושי בעמידה ובהליכה אינו מאפשר לה לעבוד או אף לנעול נעליים, כי היא סובלת מכאבים, גירוד ותחושת "שריפה" בלתי פוסקת ברגל, המחייב טיפול במשחות ובאנטיביוטיקה, וכי בנוסף לאלה מחלת בלוטת התריס גורמת לקשיים בשינה, ותחושת עצבנות מונעת ממנה לתפקד.
6.הוועדה ציינה בהחלטתה את עיקרי קביעות הוועדה הרפואית, וציינה' כי "לאחר בחינת ההגבלות הנובעות מהליקויים והשפעותיהם על יכולתה לעבוד, הוועדה בדיעה כי הגבל של התובעת בעניין עבודה הינה בהקשר של הליכה או עמידה ממושכים".
הוועדה בחנה את עברה התעסוקתי של המערערת (אשר על-פי חוות-דעת מחלקת השיקום היא בתחום השיווק, המכירות וההדרכה) וקבעה עוד כי "ניתן לראות בעברה ובנסיונה התעקסבותי כמאפשרת השתלבות לעבודה שיווקית בטלמרקטינג ובכל עבודה הכרוכה במענים טלפוניים, במוקדי טלפון וכיו"ב. לחלופין, אין מניעה שהתובעת תשתלב בעבודות חרושתיות שעומדות בהגבלות שפורטו לעיל ובהיקף מלא".
7.החלטת הוועדה תואמת את המלצותיהם של שאר הגורמים המטפלים בתיק. הרופא המוסמך קבע בחוות-דעתו לענין כושר התפקוד של המערערת ביום 24.9.12 כי המערערת מסוגלת לעבודה מלאה ללא הליכה או עמידה ממושכים. עובדת השיקום קבעה בחוות-דעתה מיום 19.11.12 כי יש לראות את המערערת כבעלת כושר השתכרות, וזאת לאחר שבחנה את הניסיון שצברה בעבודות בתחום השיווק.
8.עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה, כי הוועדה היתה מודעת והזכירה את הפגימות הרפואיות השונות. קביעתה, כי הליקוי העיקרי הוא יש בו כדי להשפיע על כושר העבודה הוא זה המשפיע על יכולת העמידה וההליכה הינה קביעה מקצועית שאינה חורגת ממתחם הסבירות, בהתייחס לנתוני התיק, ולכן אין פגם משפטי בכך שהוועדה לא מייחדת דיון נפרד לשאלת השפעת הפרעת הסתגלות (שהצדיקה נכות רפואית בשיעור 10% בלבד) באופן נפרד על היכולת לעבוד.
9.לא מצאתי, כי קיים פגם בהערכת מידת השפעת הליקויים על כושרה של המערערת לעבוד. החלטת הוועדה בעניין זה, בהתייחס לנתוניה האישיים של המערערת ובמיוחד לנסיונה התעסוקתי, היא מבוססת ומנומקת, ולא נמצאה אי התאמה כלשהיא בין ממצאי הוועדה למסקנות אליהן הגיעה, מסקנות התואמות את המלצת הרופא המוסמך ופקידת השיקום.
10.הטענה, כי המיגבלות בעמידה ובהליכה מגבילות אף ביצועה של עבודות שיווק או מענה טלפוני הינה בגדר טענה מקצועית בשאלה שהיא בתחום מומחיותם של חברי הוועדה, ולפיכך אינה נושא לערעור בני בית הדין. לפיכך אין לומר כי קיימת שאלה של חוק המצדיקה את התערבות בית הדין.
11.לאור האמור לעיל – על כן הערעור נדחה בזאת.
12.אין צו להוצאות.