שומכר ויס נ' קיבוץ יקום אגודה שיתופית ואח'

החלטה

בקשה "להצהיר" על בטלותן של שתי החלטות שניתנו בעבר על ידי מותב זה. ההחלטה הראשונה ניתנה ביום 3.2.11 ועניינה במחיקת בקשה שנערכה בדרך מסורבלת ובלתי נהירה. ההחלטה השנייה ניתנה ביום 24.2.11 ובה נדחתה בקשתה של המבקשת לקבלת פטור מתשלום אגרה. טרם אדרש לבקשה גופה אציין כי ביום הגשת הבקשה שבפניי (23.3.11) ניתנה החלטה הקובעת כי אין בנמצא הליך של הצהרה על בטלות החלטות שיפוטיות, ומכל מקום לא ניתן לעתור לסעד מסוג זה במסגרת אותו תיק בו נתנו ההחלטות. בנוסף נדרשה המבקשת באותה החלטה להבהיר האם היא עותרת לביטול ההחלטות לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, או שמא היא מעלה טענות בעלות אופי ערעורי. הובהר למבקשת כי ככל שבפיה טענות בעלות אופי ערעורי עליה לנקוט בהליך ערעורי מתאים. עוד נקבע בהחלטה האמורה כי בשלב זה בית המשפט מתייחס לבקשה כאל בקשה שהוגשה לפי תקנה 201. דבר קיומה של ההחלטה ותוכנה נמסרו למבקשת טלפונית באמצעות מזכירות בית המשפט ביום 24.3.11. מאז ועד לכתיבת שורות אלה לא הגישה המבקשת כל בקשה, הודעה או הבהרה מטעמה. לא אדון כאן באריכות בנימוקים להחלטה מיום 23.3.11 אולם אומר בקצרה זאת: הכרה באפשרות לעתור ל"הצהרה על בטלות" של החלטה שיפוטית, ומקל וחומר ההכרה באפשרות לעשות כן בגדרו של אותו הליך שבמסגרתו ניתנו אותן החלטות, פירושו עקיפת כל הכללים בדבר הדרך להשיג על החלטות שיפוטיות, הערכאה שבפניה יש לעשות כן, המועדים שבגדרם יש לעשות כן וההגבלות המהותיות על אפשרות זו (הצורך לבקש רשות ערעור על החלטות שאינן נתונות לערעור בזכות; ההגבלות שנקבעו בצו על סוגי החלטות שבהן ניתן לבקש רשות ערעור; הכללים בדבר תשלום אגרה ובדבר הפקדת עירבון בהליכים ערעוריים; ועוד). הכרה באפשרות כזו עלולה להביא לאנדרלמוסיה גמורה בתחום סדרי הדין, ולשלול כל וודאות דיונית בתוקפן של החלטות שניתנו. בכל הנוגע לסעדים זמניים אמנם קיימת האפשרות לעתור לעיון חוזר, וככלל החלטות ביניים אינן מקימות מעשה בית דין; אולם גם לגבי עיון חוזר, שאינו הסעד שהמבקשת עתרה לו, נקבע כבר כי רק לעיתים נדירות תתקבל בקשה כזו על בסיס הטענה, הערעורית במהותה, כי ההחלטה הקודמת שגויה היא, וכי הדבר ייעשה רק כאשר בית המשפט ישתכנע כי אכן ההחלטה בה התבקש לעיין מחדש היא שגויה. למותר לומר שאין זה המצב בענייננו כפי שפורט להלן. כאשר נקבע כי הבקשה נושא החלטה זו תחשב לבקשה לפי תקנה 201 הלך בית המשפט כברת דרך לקראת המבקשת לפנים משורת הדין, משום שעניינה של תקנה 201 הוא בביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד. אין עניינה של תקנה 201 מתאים לענייננו משום שההחלטות מושא הבקשה שבפניי ניתנו לאחר קריאת עמדתה וטענותיה של המבקשת. על כן ניתן היה לסיים את הדיון בבקשה בהחלטה עם הגשתה, הקובעת כי בהעדר אפשרות דיונית לעתור במסגרת תביעה זו ל"הצהרה על בטלות" החלטות שניתנו בגדרה, נשמט הבסיס מתחת לבקשה מבלי להיזקק כלל לגופה. מעל לצורך אתייחס להלן בקצרה לחלקיה השונים של הבקשה.

ההחלטה מיום 3.2.11 והבקשה לביטולה

עובר להגשת התביעה העיקרית בבית משפט זה, הגישה המבקשת תביעה זהה לבית משפט המחוזי בתל אביב. בד בבד עם הגשת התביעה לבית משפט המחוזי בתל אביב הגישה המבקשת בקשה לפטור מאגרה. הבקשה נדחתה על ידי כבוד הש' חגי ברנר, רשם בית משפט המחוזי בתל אביב. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו, ובד בבד הגישה לבית משפט זה תביעה זהה לתביעה שהוגשה לבית משפט המחוזי בתל אביב. ביום 3.2.11 הוגשה בפניי בקשה להקפאת הליכים בתיק עד למתן החלטה בערעור שהגישה על החלטת רשם בית משפט המחוזי בת"א. ביום הגשת הבקשה ניתנה החלטה המורה על מחיקת הבקשה מכיוון שהיא נערכה באופן מאוד מסורבל, ארוך, בלתי סדור ונהיר. בית המשפט הדגיש כי לא ניתן להבין את המבוקש בבקשה מבלי להשקיע מאמץ וזמן בהיקף שאינו מוצדק. בהחלטה הנ"ל נקבעה הדרך לפיה יש לערוך את הבקשה (סוג גופן, גודל אותיות, מרווח בין השורות והיקפה הכולל של הבקשה) וכן נקבע כי המועד האחרון להגשתה הוא 7.2.11. בנוסף נקבע כי ככל שהמבקשת לא תגיש בקשה חדשה, תוכרע הבקשה לפטור מאגרה על פי הכתובים בתיק סמוך לאחר המועד שנקבע להגשת הבקשה החדשה. תוכן ההחלטה נמסר למבקשת בטלפון באמצעות מזכירות בית המשפט. בבקשה שבפניי עותרת המבקשת להורות על ביטול ההחלטה מחמת היותה "שרירותית וחסרת כל אחיזה בדין", כלשונה.

סמכותו של בית המשפט להורות על תיקון או מחיקת כתבי טענות אשר נערכו בדרך מסובכת או בדרך שיש בה כדי להשהות את בירור ההליך קבועה בתקנות 91(א) ו-524 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לפיכך טענתה של המבקשת לפיה החלטת בית המשפט המורה על הגשת בקשה חדשה כשהיא ערוכה כדבעי ניתנה "בהיעדר יסוד בדין" אינה נכונה ודינה להידחות. המבקשת מלינה גם על כך כי ההחלטות מושא בקשתה לא הומצאו לידיה כדין. מבירור שנערך עם מזכירות בית המשפט, הגב' דעוס, אשר מסרה את תכני ההחלטות מושא הבקשה שבפניי לידי המבקשת בטלפון, עולה כי המבקשת סירבה לקבל את תוכן ההודעה בטלפון אלא רק בדואר. מזכירת בית המשפט הבהירה למבקשת כי בית המשפט הורה על הגשת בקשה ערוכה מחדש עד ליום 7.2.11. הגב' דעוס הוסיפה כי סמיכות הזמנים שבין המועד בו ניתנה ההחלטה (3.2.11) ועד למועד שבו נקבע כי על המבקשת לבצע את האמור בה מותירה מקום להניח שעמידה על המצאה בדרכים הקבועות בתקנות יביא לכך כי ההחלטה תומצא לידי המבקשת לאחר שיחלוף המועד שנקבע לביצועה. לפיכך מסרה הגב' דעוס את תוכן ההחלטה בטלפון. המבקשת בחרה להתעלם מתוכן ההחלטה, ובבקשה שבפניי היא טוענת בחוסר תום לב של ממש כי ההחלטה נמסרה לה רק ביום 28.2.11 עת ביקרה במזכירות בית המשפט. אין לי אלא להביע מורת רוח קשה על התנהלותה של המבקשת אשר עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, מה-גם שכאשר בעל דין מגיש בקשה עליו לגלות עניין בגורל בקשתו. הדברים נכונים במיוחד כאשר עסקינן בבקשה שעניינה פטור מאגרת משפט, בקשה שללא הכרעה בה לא ניתן להתחיל בדיון בתובענה כלל. אם לא די בכך, המבקשת היא עורכת-דין במקצועה. כללי המקצוע ידועים לה, וכך גם סדרי הדין. מעל לצורך, גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה מיום 3.2.11 המצדיק את ביטולה. בית המשפט מופקד על ניהול ההליכים שבפניו בדרך יעילה ככל האפשר, על מנת למנוע מצב של השקעת משאבים מעל לדרוש באותם עניינים בהם בחרו הצדדים או מי מהם להאריך שלא לצורך על חשבון אלה שימתינו לתורם מעל למה שהיו ממתינים לולא אותה התארכות מיותרת. בית המשפט העליון כבר קבע כי במקרים המתאימים רשאי בית המשפט אף להטיל הוצאות לטובת המדינה על בעל דין המגיש כתבי בית דין ארוכים ללא הצדקה וללא יחס אמיתי לדרוש גם אם לא ניתנה החלטה הקוצבת מראש את אורכם של אותם כתבי בית דין (רע"א 615/11, מפי כב' השופט גרוניס). מקל וחומר שבית המשפט רשאי לפעול בדרך חמורה פחות ולאפשר הגשתו מחדש של כתב בית דין שהוגש באריכות מופלגת, תוך מתן הוראות מפורטות באשר לדרך בה יש לערוך את כתב בית הדין. בדרך זו נשמרה למבקשת האפשרות להביא את הבקשה מושא ההחלטה מיום 3.2.11 שוב בפני בית המשפט על מנת שתידון לגופה, ואף לא הוטל עליה חיוב בהוצאות לטובת המדינה (או לטובת הצד שכנגד). כל שהיה על המבקשת לעשות הוא לקיים את ההחלטה עליה היא מלינה. היא לא טרחה לעשות זאת, ובחרה חלף זאת בהגשת הבקשה הנוכחית.

מעל לצורך אדרש בקצרה גם לגוף הבקשה המקורית שבעניינה ניתנה ההחלטה מיום 3.2.11. המבקשת, כתובעת, מנסה לנהל שתי תובענות זהות בשני בתי משפט זהים, כאשר היא מזדרזת להגיש את התובענה לבית משפט זה בעוד ערעורה על החלטה שלא לפטור אותה מאגרה בהליך מקביל, קודם בזמן, תלוי ועומד, ואז מבקשת לעכב את ההליכים בתובענה שהגישה כאן עד להכרעה בערעור התלוי ועומד במסגרת התובענה הקודמת. הסיכוי שבית המשפט ייעתר לבקשה כזו, גם לו נערכה כדבעי מבחינה צורנית והיתה תמציתית ועניינית, הוא נמוך ואף קלוש. מדיניות שיפוטית ראויה אינה תומכת במתן אפשרות לתובע לנהל שני הליכים מקבילים בשני בתי משפט שונים, ו"לעכב" אחד מהם עד אשר יפול דבר בהליך האחר. עיכוב הליכים מחמת קיומו של הליך אחר התלוי ועומד בין הצדדים באותו עניין ניתן, ככלל, מקום שיש לו הצדקה, לבקשת נתבע ולא לבקשת מי שהוא התובע בשני ההליכים גם יחד ועל כן הוא האחראי לאותו כפל התדיינויות שהוא מבקש כעת למנוע אותו כמעט מייד לאחר שיזם את קיומו. אי אפשר שתובע ייצור כפל התדינויות באותו עניין עצמו ואז יבקש "לעכב" אחת מהן עד אשר יתברר לו האם הוא מצליח לקדם את האחרת בדרך הנוחה לו. התנהלות כזו נתפסת לכל הפחות כגובלת בשימוש לרעה בהליכים.

ההחלטה מיום 24.2.11 והבקשה לביטולה

המבקשת עותרת לביטול החלטה נוספת, בה נדחתה בקשתה לקבלת פטור מאגרה (החלטה מיום 24.2.11). לטענת המבקשת ההחלטה ניתנה שלא כדין, בין היתר משום שבמועד בו ניתנה טרם חלף המועד להגשת תשובה מטעמה לתגובת המשיבים. טענה זו אינה נכונה. בהחלטה מיום 3.2.11, אשר כאמור נמסרה למבקשת באמצעות הטלפון באותו יום, נקבע כי ככל שהמבקשת לא תגיש בקשה חדשה להקפאת הליכים בתיק שבפניי, הבקשה לפטור מאגרה תוכרע סמוך לאחר מכן. המבקשת לא פעלה בהתאם להחלטת בית המשפט אשר תוכנה נמסר לה טלפונית. לטענתה, ההחלטה הומצאה לידיה לראשונה רק ביום 28.2.11 עת ביקרה במזכירות בית המשפט. כאמור, טיעון זה מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט ומצביע על דרך התנהלות לא ראויה מצדה של המבקשת. בכל מקרה, אין המבקשת זכאית ל"תזכורת" מבית המשפט על המועד בו תפוג זכותה להשיב לתגובה לבקשה שהגישה. היא זו שצריכה לעקוב אחר המועדים. התגובה האחרונה לבקשה לפטור מאגרה הוגשה ביום 25.1.11. התקנות קובעות כי לרשות המבקשת עשרה ימים להשיב לאמור בתגובת המשיבים, אם רצונה בכך. תקופה זו מסתיימת ביום 4.2.11. המבקשת אינה טוענת כי במועד מתן ההכרעה בבקשה טרם חלפו אותם עשרה ימים להגשת תשובה לתגובה. העובדות הן כי הבקשה הוכרעה ביום 24.2.11, בחלוף כחודש ימים מעת הגשת התגובה האחרונה לבקשה מפטור מאגרה ובחלוף עשרים יום לאחר חלוף המועד להגשת תשובה לתגובה. עיקר טענותיה של המבקשת לגופה של ההחלטה הדוחה את בקשה לפטור מאגרה הוא, כי רשם בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בטענת התיישנות המתעוררת עת הוא נדרש להכריע בבקשה לפטור מאגרה. גם כאן טעות מהותית בידי המבקשת. אחד הקריטריונים להכרעה בבקשה לפטור מאגרה, בנוסף לשאלת היכולת לשלם את האגרה (או העדרה), הוא קיומם של סיכויים להצלחת התביעה. שאלת התיישנותה של תביעה משליכה על סיכויי הצלחתה. לפיכך מי שמוסמך לדון בבקש לפטור מאגרה רשאי, ואם על פניו נראה לו שהתביעה התיישנה לכאורה אז הוא אף חייב, להתייחס לטענת התיישנות ככל שהדבר נדרש בבואו להעריך את סיכויי התביעה על מנת להכריע בבקשה לפטור מאגרה (להבדיל מהכרעה בשאלת ההתיישנות לגופה).

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי בסיס לטענותיה הרבות של המבקשת (שלא לדבר על הסגנון המשתלח שבו היא משתמשת ובהרחבה, אליו בחרתי שלא להידרש כלל) אף לגופה של ההחלטה מיום 24.2.11, אף שבכל מקרה אין אני יושב כערכאת ערעור על החלטותי והדרך להשיג עליהן היא דרך הערעור (ודוק: ככל שמדובר בהחלטות שניתנו בסמכותי כרשם, כגון ההחלטה בעניין האגרה, הערעור הוא בזכות ואף אין חובת הפקדת ערבון במסגרתו). המבקשת מכירה היטב דרך זו, משום שכזכור היא עצמה הגישה ערעור על החלטה בעניין זהה (דחיית בקשה לפטור מאגרה) של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב. הפעם היא בחרה לנסות ללכת בדרך דיונית אחרת, אלא שדרך כזו אינה קיימת.

סוף דבר

הן מהטעם שלא ניתן כלל להשיג על כל אחת מההחלטות מושא הבקשה בדרך בה הלכה המבקשת, והן – מעל לצורך – משלא מצאתי כי נפל פגם בהחלטות מושא הבקשה שבפניי, הבקשה נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות המשיבים 1-3 יחדיו בסך של 1,000 ₪, וכן בהוצאות המשיב 4 בסך של 1,000 ₪. לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה (מעבר להוצאות שנפסקו לזכות המדינה כמשיבה 4 בבקשה זו), אף שהתנהלות המבקשת במישור הדיוני בהליך כולו, ובמיוחד בבקשה זו, כה פגומה עד שהה מקום לעשות כן.

לפנים משורת הדין ניתנת בזה ארכה אחרונה את המועד לתשלום אגרה עד ליום 2.6.11. לא תשולם האגרה במלואה עד למועד זה, תמחק התביעה מחמת אי תשלום אגרה.

תזכורת פנימית ביום 5.6.11.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"א, 08 מאי 2011, בהעדר הצדדים.