שוהר שירותי חניה בע"מ נ' עירית גבעתיים ואח'

פסק דין

זוהי תובענה למתן סעד הצהרתי שלפיו זכאית התובעת להמשיך לגבות תשלומים עבור דוחות חניה שנרשמו במסגרת מתן שירותיה לנתבעות, בתקופת התקשרות קודמת בין הצדדים, וליהנות מהתמורה שנקבעה בתקופה זו. בנוסף, עותרת התובעת למתן סעד הצהרתי שלפיו זכאית היא לקבלת הודעה מוקדמת בת 9 חודשים מראש לפחות, טרם סיום ההתקשרות הקודמת.

רקע וטענות הצדדים

התובעת היא חברה למתן שירותי חניה וגבייה לעיריות ולרשויות מקומיות. הנתבעת 1 היא עיריית גבעתיים (להלן:- "העירייה"). הנתבעת 2 היא תאגיד עירוני בבעלותה של העירייה ובשליטתה המלאה, האמונה מטעמה על הסדרת נושא החניה בעיר גבעתיים (להלן:- "העיר"), ובכלל כך גם על גביית הקנסות בגין דוחות החניה.

ביום 17.9.99, התקשרה התובעת עם הנתבעות בחוזה (להלן:- "החוזה הישן") למתן שירותי חניה וגביית קנסות חניה בעיר, לפרק זמן של 4 שנים (להלן:- "תקופת החוזה הישן"). בתקופה זו הייתה התובעת זכאית לתמורה של 46% משיעור התשלום שגבתה עבור כל דוח. לאחר תום תקופת החוזה הישן, המשיכו הצדדים לפעול על פי הסיכומים והעקרונות שנקבעו בו, אף שהדבר לא קיבל כל ביטוי בהתקשרות כתובה נוספת. בשנת 2006 הסכימו הצדדים להפחית את שיעור התמורה אותו תגבה התובעת עבור גביית הדוחות, ולהעמידו על -36%, עבור כל דוח.

בחודש פברואר 2009, החליטו הנתבעות על שינויים בהסדרת שירותי החניה והגבייה בעיר, והנתבעת 2 פרסמה עבור הנתבעת 1 מכרז פומבי למתן שירותי חניה מוסדרת (מכרז פומבי מס' 01/09, להלן:- "המכרז"). גם התובעת השתתפה במכרז והגישה הצעה מטעמה, כאשר התמורה שהציעה עמדה על שיעור נמוך באורח משמעותי מזה שגבתה במסגרת על-פי החוזה הישן.

ביום 26.3.09, קודם להשלמת הליכי המכרז וההכרעה בו, לאחר שהתובעת פנתה לקבלת הבהרות מהנתבעות בנושא המכרז וסיום ההתקשרות עימה ולא נחה דעתה, היא הגישה תובענה זו. בבסיס התובענה שהוגשה עומדות שתי טענות עיקריות:

הראשונה מתייחסת להוראה מתוך תנאי המכרז, שלפיה שמרה העירייה לעצמה את הזכות להעניק לקבלן שיזכה במכרז רשות לגבות בשמה את הקנסות בגין דוחות חניה הנמצאים ברשותה, טרם חתימתו על חוזה עימה. לטענת התובעת, הוראה זו עומדת בניגוד לתנאי ההתקשרות עימה, שלפיהם הזכות לגבות את הקנסות עד לסיום ההתקשרות בין הצדדים עומדת לה בלבד.

השנייה נוגעת לכך שהנתבעות כלל לא הודיעו לה עדיין על רצונן לסיים עימה את ההתקשרות, ובהתאם להוראות הדין והפסיקה, חובה הייתה עליהן להודיע לה על כך זמן סביר מראש, העומד לדעתה בנסיבות העניין, על 9 חודשים.

לאחר הגשת התביעה, הגישו באי-כוח הצדדים, בהסכמה, בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה ולדחיית מועדי דיון, בשל משא ומתן ביניהם. אלא שהמשא ומתן לא צלח.

ביום 21.7.09, כ-4 חודשים לאחר הגשת התובענה, נבחרה הצעתה של התובעת כזוכה במכרז, וביום 27.10.09 חתמו הצדדים על חוזה חדש (להלן:- "החוזה החדש"). על פי הצעתה הזוכה של התובעת וכתוצאה מכך, קטן באורח משמעותי שיעור התמורה שזכאית הייתה התובעת לגבות מתוך הקנסות ששולמו.

גם לאחר זכייתה של התובעת במכרז והחתימה על החוזה החדש, עומדת התובעת על שתי טענותיה העיקריות שנזכרו לעיל. לגישתה, הטענה הראשונה לעיל נחלקת לשתי פלוגתאות משנה: האחת, האם התובעת היא זו הזכאית לגבות עבור הנתבעות את הקנסות בגין דוחות החניה אשר נרשמו בתקופת החוזה הישן (להלן:- "הדוחות הישנים"). והשנייה, בהנחה שהתובעת היא אכן זו הזכאית לגבות את הקנסות עבור הדוחות הישנים, האם זכאית היא גם לקבל את התמורה הנקובה בחוזה הישן בגין שירותיה (דהיינו – 36% עבור כל דוח). לטענתה, התשובה לשתי השאלות הללו מצויה בהוראות החוזה הישן (שלטענתה הוא הרלוונטי לעניין), אותן יש לפרש כך שלתובעת נשמרה הזכות לגבות קנסות עבור הדוחות הישנים, לפי שיעור התמורה הגבוה שעליו הוסכם בהתקשרות הקודמת בין הצדדים. התובעת שומרת גם על טענתה השנייה, שלפיה הנתבעות מחויבות היו להודיע לנתבעות על סיום ההתקשרות (לפי החוזה הישן) זמן סביר מראש, וכל עוד לא חלפה תקופת ההודעה המוקדמת, חלות הוראות החוזה הישן, וממילא לא נכנסו לתוקפם תנאי ההתקשרות החדשה על פי תוצאות המכרז.

כתב הגנה הוגש ביום 1.12.09 ובישיבת יום 18.10.10 הודיעו הצדדים כי אין בכוונתם לחקור עדים. על-פי ההסכמה הגישו הצדדים סיכומים בכתב המתייחסים גם לטענות הסף של הנתבעות.

הנתבעות העלו בכתב ההגנה הן טענות סף, הן טענות לגופו של עניין. באשר לטענות הסף - ביקשו הנתבעות לדחות על הסף את התביעה מחמת היעדר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בה. לטענתן, התביעה עוסקת בנסיון לתקוף את תנאי המכרז, ונושא המכרזים מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בלבד. הנתבעות טוענות גם להיעדר עילה משפטית, ומפנות לפער בין הסעדים שלהם עתרה התובעת בכתב התביעה, לבין אלה שלהם היא עותרת בסיכומיה, ולפיכך, לטעמן, אין להעניק לתובעת סעד שלא נתבקש בכתב התביעה.

לגופו של עניין - טוענות הנתבעות כי מאחר שהחוזה הישן בין הצדדים הסתיים בשנת 2003, אין עוד תוקף להוראותיו. ואולם, אליבא דנתבעות, גם אילו היה להן תוקף, הרי שהוראות סעיפי החוזה הישן תומכות דווקא בגישתן; לטענתן, ניכר בחוזה הישן כי לצדדים כלל לא הייתה כל כוונה לאפשר לתובעת להמשיך ולגבות את הקנסות עבור הדוחות הישנים לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים. באשר לסוגיית ההודעה המוקדמת, טוענות הנתבעות כי החוזה הישן היה קצוב בזמן, ובכל מקרה, יש לראות את פרסום המכרז החדש כהודעה מוקדמת מספקת, והתובעת שהשתתפה בו הייתה מודעת למשמעותו.

עם הגשת כל סיכומי הצדדים הגיעה העת למתן פסק-דין.

דיון והכרעה

שתי סוגיות עיקריות מצויות במחלוקת בין הצדדים. הסוגיה הראשונה היא האם זכאית התובעת להמשיך ולגבות קנסות עבור הדוחות הישנים, לפי שיעור התמורה שעודכן בשנת 2006 (במהלך ההתקשרות הקודמת). ואילו הסוגיה השנייה היא האם זכאית התובעת להודעה מוקדמת על סיום ההתקשרות הקודמת בין הצדדים.

בטרם אפנה לדון בשתי סוגיות אלו, אתייחס לטענת היעדר הסמכות העניינית שהעלו הנתבעות.

הסמכות העניינית