בא-כוח המערער: עו"ד יונתן לוי
באת-כוח המשיב: גב' אורית מדר, מתמחה (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))
החלטה
עניינה של החלטה זו הוא ערר על החלטת כבוד הרשם בן שלו מיום 1.9.2011, שלא לפטור את המשיב מתשלום אגרת המשפט המתחייבת מהגשת תביעה בת"א 41096-06-11 (להלן – התיק העיקרי), שאותה הגיש המערער נגד המשיבים.
כתב התביעה, שבו נתבע מהמשיבים סך של 128,000 ₪, והבקשה לפטור מאגרת משפט הוגשו ביום 23.6.2011. ביום 15.8.2011 הוגשה תגובת המשיב 1 (להלן– המדינה), שבה התבקשה דחיית הבקשה. תשובת התובע הוגשה ביום 30.8.2011 וביום 1.9.2011 ניתנה כאמור, החלטת כבוד הרשם הדוחה את הבקשה.
לאחר עיון בהודעת הערעור, בתגובת המדינה ובתשובתו של המערער, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור בשל הגשתו באיחור. למעלה מן הצורך יוער, שגם לגופו של עניין, דינו של הערעור להידחות.
הגשת הערעור באיחור
2.ביום 11.9.2011 הגיש המערער את ערעורו, אך בניגוד להוראות התקנות, הגיש את הערעור על החלטת הרשם במסגרת התיק העיקרי. בהחלטה של כבוד הרשם מאותו יום (11.9.2011) נקבע כי על המערער להגיש את הערעור כדין, ולא במסגרת תיק התביעה. הערעור הנדון הוגש באיחור ניכר, רק ביום 10.10.2011, ומכאן בקשת המדינה לדחות את הערעור על הסף.
בתשובתו לטענות המדינה (שהוגשה ביום 28.11.2011), טען המערער, כי החלטת הרשם מיום 11.9.2011 "לא התקבלה בזמן". עוד טען, כי המדינה שלחה את הבקשה לסילוק הערעור על הסף לכתובת דוא"ל שגויה. לתמיכה בטענותיו אלו, הפנה לשלושה מסמכים (נספחים ד', ד'1 ו-ז').
המערער לא פירש מה המשמעות של "לא התקבלה בזמן", ונמנע מלציין מתי כן התקבלה החלטת כבוד הרשם. גם לא ברור מה תכליתם של שלושת המסמכים שאליהם הפנה, ולא ברור מה ביקש להראות באמצעותם. נספח ד' הוא "הודעת הערר" השגויה שהוגשה אל תיק התביעה; אין נספח המסומן ד1, אולם לאחר נספח ד' מופיע העמוד הראשון של בקשת המשיב לסילוק הערר על הסף, שבו ככל הנראה, כתובת הדוא"ל השגויה; נספח ז' הוא תשובת התובע, שהוגשה ביום 30.8.2011 במסגרת הבקשה לפטור מאגרה.
3.תקנה 400 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 יוגש תוך עשרים יום מיום מתן ההחלטה.
המערער הגיש ערעור שגוי בתוך הזמן שנקבע לכך, אולם את הערעור הנדון הגיש רק בחלוף כעשרים יום מהמועד האחרון שנקבע בתקנה 400 להגשת הערעור. לא רק שכאמור, המערער לא הראה באיזה תאריך הומצאה לו החלטת כבוד הרשם מיום 11.9.2011, שבה הועמד על טעותו בהליך שנקט, אלא שכאמור, גם לא הראה מתי נודעה לו טעותו זו. מכל מקום, משהוגש הערעור הנכון באיחור, אין בטעותו של המערער ובמועד שבו נודע לו עליה, כדי להועיל לו.
4.כפי שנפסק פעמים רבות, במקום שמדובר במועד להגשת ערעור, הכלל הוא שאין לאפשר את הגשתו באיחור, אפילו הוגש באיחור בן יום אחד. ראו בעניין זה את החלטת כבוד רשמת בית המשפט העליון (השופטת היום) א' אפעל-גבאי בבש"א 795/96 חברה לבנין מריו לזניק בע"מ נ' י' יצחקי, פ"ד מט(5) 291 (1996) בעמ' 293 (שבו הביאה מהחלטה קודמת שניתנה על-ידה בבש"א 3086/95), שבה נקבע כי גם איחור של יום אחד לא יצדיק את הגשת הערעור באיחור. כך נאמר שם, לאחר סקירת מקרים שבהם נדחתה בקשה להגשת ערעור, באיחור בן יום אחד:
"התמונה העולה מן המקובץ היא, כי איחור של יום אחד איחור הוא, הטעון תרוץ וצידוק. הטעם לכך הוא ברור:נ'עם תום התקופה להגשת ערעור הופך פסק הדין לסופי, והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו (ע"א 135/63, בעמ' 1860; ע"א 461/68, בעמ' 53)'. איחור של יום אחד יכול להגרם בעטיין של סיבות שונות, ובהן טעות במניין הימים בחודש פלוני, כפי שארע בענייננו, תקלה משרדית (ראה:ב ב"ש 83/86 (ע"א 398/84) סוקול נגד ישמח ואח', פ"ד מ(1) 577), תקלה בעבודת הדואר (ראה:ובש"א 4294/94 יעקב קרן נגד בנק לאומי לישראל בע"מ - לא פורסם) וכיוצא באלה עניינים. אך מובן, כי עובדת היות האיחור בן יום אחד בלבד אינה מהווה כשהיא לעצמה - סיבה טובה להתיר פתיחתו של ההליך באיחור. יש לבדוק את סיבת האיחור, ורק אם זו עולה כדי 'טעם מיוחד' המוכר בדין תנתן הרשות לפתוח בהליך".
5.הטעם להקפדה על הגשת ערעור במועד, נעוצה בשוני שבין ההליך בערכאה הראשונה, הערכאה הדיונית, שאז יש מקום ליתר גמישות באשר לנקיטת הליכים באיחור, לבין זה ההליך בשלב הערעור. ראו על כך בהחלטה נוספת שניתנה על-ידי כבוד השופטת א' אפעל-גבאי, בעת כהונתה בתפקיד רשמת בבית המשפט העליון, בבש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי דלק בישראל, פ"ד מח(4) 872 (1994) בעמ' 878. כאמור שם, "יש מקום להבחין בין דיון בערכאה ראשונה, שאז מן הראוי לאפשר לבעל דין לפרוס את מלוא יריעת טענותיו, לבין דיון בערכאת הערעור. הנגישות לערכאה הדיונית היא זכות יסוד מוגנת. אין הדבר כן בכל הנוגע לערכאת הערעור: בהיעדר הוראה מפורשת, אין זכות ערעור. למערער כבר היה יומו בבית המשפט, ועובדה זו שוקלת לעניין הנכונות לגמישות פרוצדורלית בעניינו".
6.המערער לא ביקש ארכה להגשת הערעור, אולם אפילו ביקש, ואפילו נימק זאת בטעותו באשר להליך הנכון, וכי מחמת טעות זו לא הוגש הערעור כהליך נפרד אלא במסגרת התביעה העיקרית, לא היה בכך כדי לסייע לו. כאמור בעניין ארגון סוכנים ובעלי דלק הנזכר (בעמ' 879):
"כלל הוא, כי 'טעות שבחוק שגרמה לאיחור אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק להארכת המועד...' (ב"ש 748/86 (ב"ש 527/86, ע"א 304/86) ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופתוח בע"מ נ' קיבוץ יפעת פ"ד מ(4) 379, בעמ' 384. וראה גם ב"ש 24/86 אוחנה נ' מילטון ואח' פ"ד מ(1) 500, בעמ' 503). בענייננו המדובר בטעותה של באת-כוח המבקשת בנוגע להליך הדיוני שהיה עליה לנקוט. אין חולק, כי מקורה של הטעות בעומס עבודה ובטעות אנוש, ואין בה כלל ועיקר מידה של הזנחה, רשלנות או זלזול בבית המשפט. ואולם הכלל בעניין זה ברור. לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו".
הערעור אכן הוגש באיחור ולא הוגשה בקשה להגשתו באיחור. חרף ההזדמנות שניתנה למערער להגיב בעניין זה, לא רק שלא נימק מדוע הוגש הערעור באיחור, אלא שנראה כי הגשת הערעור נבעה מטעותו באשר להליך שבו היה עליו לנקוט. טענתו של המערער, כי ההחלטה המעמידה אותו על טעותו "לא התקבלה בזמן", לא נתמכה בדבר. אולם אפילו נניח שאמנם כך, הרי שבכל מקרה, העובדה שטעותו נודעה לו באיחור, איננה רלוונטית. שכן כאמור, טעות בנקיטת ההליך הנכון אינה מצדיקה הגשת ערעור באיחור, "הכלל בעניין זה ברור. לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו".
לפיכך, משהוגש הערעור על החלטת הרשם באיחור, הרי שדינו להידחות מטעם זה.
דחיית הערעור לגופו