החלטה
בפניי בקשה של הנתבעים 1- 4 (להלן: "הנתבעים") לבטל צו עיקול זמני שהוטל על נכסיהם, בסכום של 2,988,262 ₪.
העיקול הזמני הוטל להבטחת תביעה כספית של התובעים נגד הנתבעים, שעניינה הלוואות שנטלו הנתבעים בסיועו, בתיווכו ובערבותו של התובע 1.
על פי הנטען בבקשת התובעים לעקל את נכסי הנתבעים, הנתבע 4, משה אור (להלן: "אור"), ביקש מהתובע 1, משה שבת (להלן: "שבת") אשראי חוץ בנקאי לצורך שחרור מקרקעין שבבעלות הנתבעים משעבוד שרבץ עליהם לטובת צד שלישי. שבת הפנה את אור לגורמים העוסקים בהלוואות חוץ בנקאיות ואלה התנו את הסכמתם למתן אשראי בכך ששבת יערוב לפרעון התחייבויותיו של אור. שבת הסכים לערוב לפרעון האשראי וזה אכן הועמד לנתבעים. העמדת האשראי נעשתה בדרך של מסירת שיקים של חברות בשליטתו של אור לידיהם של המלווים, בערבותו של שבת, אלא שהשיקים חוללו כולם באי פרעון ושבת ורעייתו נדרשו לפרוע אותם. לטענת התובעים, הם נאלצו לשלם לנושיו של אור את הסכומים הבאים: סך של 1,124,680 ₪ כנגד שיקים שלפרעונם ערבו, סך של 961,727 ₪ לנושה בשם ליאם, סך של 419,997 ₪ לנושה בשם סמיח וסך של 381,858 ₪ ללשכת ההוצל"פ. כמו כן, הם תובעים פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין לשון הרע שפורסמה לגביהם בגין פתיחת תיקי הוצל"פ נגדם וסך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ובזבוז זמן.
הנתבעים ביקשו לבטל את העיקול הזמני (להלן: "בקשת הביטול"). בבקשת הביטול הם טענו כי שבת הוא מלווה חוץ בנקאי שמנסה לגבות מהם ריבית בלתי חוקית, יחד עם חבר מרעיו. עוד טענו הנתבעים כי לא הוצגו ראיות המעידות ששבת פרע חובות בסכום העולה על 180,000 ₪ ושסכום התביעה המכסימלי נגדם איננו עולה על 520,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין נגד הנתבעת 1, ו- 300,000 ₪ נגד הנתבעת 3. גם לגבי סכומים אלה, לא הוצגו מכתבי המלווים המשחררים את הנתבעים מחובת התשלום בגינם. עוד טוענים הנתבעים כי שבת גרם להם נזק בסכום של 200,000 ₪ משום שנמנע מלמסור להם חשבוניות מס בגין מע"מ שגבה מהם בקשר להלוואות קודמות משנת 2006, וכי לצרכי פשרה הוסכם כי הנזק הינו 100,000 ₪ וכי הוא יקוזז מחובם של הנתבעים כלפיו. לטענת הנתבעים, השיקים הרבים שלהם שצורפו לבקשת התובעים לשם הוכחת חוב התביעה, אינם מעידים על תשלומים ששולמו בפועל בגינם על ידי התובעים לנושיו של אור.
לחלופין ביקשו הנתבעים לצמצם את העיקול באופן שזה יוטל על מגרש אחד בלבד מבין כלל המגרשים שעוקלו, באשר שוויו של מגרש זה הינו 1,400,000 ₪.
בקשת הביטול נקבעה לדיון במעמד הצדדים, והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. הדיון היה סוער במיוחד, והאשמות קשות הוחלפו בין בעלי הדין ועורכי הדין, עד אשר היה צורך לקטוע את הדיון ולחדשו רק לאחר שהרוחות נרגעו.
לאחר מכן, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לצמצם את הסכום שעוקל ולהעמידו על סך של 1,400,000 ₪, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
כידוע, על מנת שיינתן צו עיקול זמני, על המבקש לעמוד לפחות בשני תנאים מצטברים: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה (תקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות")), וכן קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב) לתקנות).
בעניננו, עמדו התובעים בשתי הדרישות הנ"ל בכל הנוגע לסכום של 1,400,000 ₪.
אכן, ישנה מחלוקת עובדתית מהו הסכום שהתובעים שילמו בפועל כדי לפרוע את חובם של הנתבעים כלפי המלווים. מדובר במחלוקת סבוכה ביותר, שכן עסקינן בהלוואות חוץ בנקאיות שגולגלו, מוחזרו והובטחו באמצעות שיקים רבים מספור, שלא ברור האם הם משקפים את החוב הנכון והמדוייק. התעוד שהוצג בפניי להוכחת שיעורו של החוב שנוי במחלוקת עזה ולא מאפשר לקבוע בשלב זה, בטרם נערך ברור מעמיק ויסודי במסגרת התיק העיקרי, מהו חובם המדוייק של הנתבעים כלפי התובעים. מאידך, מה שברור לעת הזו הוא שאור אכן נטל הלוואות בסיועו של שבת, שערב לפרעונן. עוד ברור כי שבת נדרש לפרוע את ערבותו כלפי נושיו של אור, וכי זה האחרון לא טרח לשלם תמורתן של ההלוואות ולו גם שקל אחד. עוד ברורה העובדה שאור מודה בחוב קרן של 300,000 ₪ לפחות בגין הלוואה שנטל בשנת 2008 (ראה ס' 9.6 לבקשת הביטול), וכן התחייב לשלם לשבת סכום נוסף של 942,000 ₪ בגין הלוואה נוספת שארגן לו שבת בחודש מרץ 2010 או בסמוך לכך (ראה ס' 9.9 ו- 9.10 לבקשת הביטול. לטענתו של אור, מדובר בהלוואה בסך 520,000 ₪, אליה נוספו עמלת תיווך בסך 400,000 ₪ וריבית בסך 22,000 ₪). מכאן שחוב הקרן בו מודה אור עומד על סך כולל של 1,242,000 ₪. ודוק: מדובר בחוב נומינלי, ויש לשערכו לפחות באמצעות תוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק (תוך הבחנה בין מועדי הנטילה השונים של שתי ההלוואות).
יצויין כי בפתח בקשת הביטול מודה אור בחוב קרן של 820,000 ₪ בלבד, והפער בין שני הסכומים (1,242,000 ₪ לעומת 820,000 ₪), נובע מכך שאור כופר בחובתו לשלם בגין ההלוואה שנטל בחודש מרץ 2010 את העמלה בסך 400,000 ₪ ואת הריבית בסך 22,000 ₪, למרות שהוא מודה במסגרת ס' 9.10 לבקשת הביטול, כי הסכים לשלם לשבת גם את העמלה והריבית האמורים. לצורך העיקול הזמני, ולצורך זה בלבד, די בכך שאור הודה כי אכן התחייב בשעתו לשלם גם את העמלה והריבית השנויים במחלוקת, על מנת שבגין סכום זה יוטל עיקול זמני.
כמו כן, יש להביא בחשבון שאור היה מוכן לצורך סגירת חובו כלפי שבת ויתר הנושים, לשלם סכום כולל של 1,300,000 ₪ (ראה הודאתו בע' 11 לפרוטוקול). נכונותו זו של אור מחזקת אף היא את המסקנה הלכאורית כי סכום זה משקף את חובם של הנתבעים, לכל הפחות לשיטתו של אור עצמו.
לסכום זה יש להוסיף סך של 50,000 ₪ שעיקולו מבוקש בגין לשון הרע שפורסמה נגד התובעים עקב פתיחת תיקי הוצל"פ נגדם וסך של 50,000 ₪ שעיקולו מבוקש בגין עגמת נפש ובזבוז זמן שנגרמו לשבת בגין ההתעסקות הממושכת עם נושיו של אור.
מכאן שהובאו בפניי ראיות מהימנות לכאורה לחוב כולל בסך של 1,400,000 ₪ של אור והחברות בשליטתו.
טענתו של אור בדבר קיומו של חוב נגדי בסך 200,000 ₪ בגין נזקים שגרם לו כביכול שבת, היא טענה סתמית ובלתי מפורטת, שאין בה די על מנת להפחית את הסכום נשוא העיקול הזמני.
הטענה כאילו תביעתה של התובעת 2, רעייתו של שבת, נעדרת עילה משום שזו התחייבה לשלם חוב לא לה, אינה משכנעת, כי לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות, עומדת לה עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979.
המנעותה של התובעת 2 מהגשת תצהיר אינה צריכה לפעול לחובתה לעת הזו, שכן במסגרת הליכי ביניים יכול היה שבת להעיד עדות שמועה, ומכל מקום, אין סיבה להניח שהעובדות בנוגע לנזקים שנגרמו לרעייתו אינן ידועות לו מידיעה אישית.
טענת הנתבעים בדבר תחולתו של החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993, אינה מועילה לעת הזו לנתבעים גם משום שלכאורה, החוק איננו חל על לווה שהוא תאגיד (ובעניננו, הלווים היו גם תאגידים בבעלותו של אור), וגם משום שהעיקול מוטל על חוב קרן ולא על חוב ריבית (למעט ריבית בסך 22,000 ₪ שלא ניתן לעת הזו לקבוע כי היא אינה חוקית), וכן על חוב בגין עמלה שאור התחייב לשלם, ואשר לכאורה אינה בגדר ריבית.