1. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז) דחה בקשות הדדיות לאישור ולביטול פסק בוררות.
אלה עיקרי העובדות הצריכות לענין:
2. בין המבקשת, אגודת בית הכנסת הגדול - "שונה הלכות" (להלן - בית הכנסת) לבין המשיבה 2, התאחדות עולי צרפת (להלן - ההתאחדות), נתגלעה מחלוקת בדבר זכויות בנייה על גג בניין בנתניה. בית הכנסת שוכן בסמוך לחלקה עליה מצוי הבניין. הזכויות בחלקה זו נרשמו בשנת 1962 על שם המשיבה 1, עיריית נתניה (להלן - העירייה).
ב-25.9.1975 העביר ראש עיריית נתניה דאז לרבנים הראשיים של העיר נתניה, את ההכרעה במחלוקת למי תינתן זכות הבניה על הגג: לבית הכנסת או להתאחדות. בפסיקת הרבנים מ- 26.11.1975 (להלן: "פסק הבוררות"), נקבע כי בית הכנסת הוא שיקבל את זכויות הבנייה על הגג.
ב-1976 החל בית הכנסת בעבודות בניה על הגג ללא היתר בנייה כדין. בעקבות התראה ששלחה העירייה לבית הכנסת, ומעקב שעשתה להפסקת העבודות בשטח, הופסקו העבודות באתר ונפתחו הליכים פליליים נגד ראשי בית הכנסת בגין בניה שלא על פי היתר ונתבקש צו הפסקה שיפוטי. ב-23.2.76 הודיעו ראשי בית הכנסת לעיריה כי הם הפסיקו לבנות ולא ימשיכו בבנייה עד שיהיה בידיהם רישיון כדין.
חלפו 10 שנים.
ב-25.1.85 פנה בא-כוח בית הכנסת אל ראש העירייה במכתב בו הבהיר כי מרשיו הופתעו לשמוע על כוונת העירייה לעשות דיספוזיציה במקרקעין הגובלים עם בית הכנסת, וביקש כי העירייה תימנע מהליכים שיש בהם כדי לשלול את הזכויות בנכס מהם. במכתב תשובה מיום 18.2.85 הודיעה העירייה כי היא דוחה את טענות בית הכנסת, וכי בדעתה לממש את זכויותיה היא בנכס. במכתב נוסף מיום 16.4.85 הודיע בית הכנסת לעירייה כי בידיו פסק בוררות לעניין זכויותיו בנכס, אולם פנייתו זו נדחתה אף היא על ידי העירייה.
חלפו עוד כ-20 שנה.
ביום 16.2.04, פנה בית הכנסת לבית המשפט המחוזי בתל -אביב בבקשה לאישור פסק הבוררות. ב- 4.5.04 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם מנהלים משא ומתן בניסיון ליישב את המחלוקת. משהמשא ומתן לא עלה יפה, הגישה העירייה ב-14.9.04 בקשה לביטול פסק הבוררות.
העיריה טענה כי למעשה, אין מדובר בפסק בוררות, וכי היא נוהגת בחלקה מנהג בעלים. לחילופין טענה, כי אם יוחלט כי מדובר בפסק בוררות, היא מבקשת לבטלו ממספר עילות שפורטו על ידה. עוד טענה העיריה כי קימת מניעות לאישור המסמך שיצא מידי הרבנים בשל חלוף הזמן והשינוי המהותי שחל בינתיים בשטח. העיריה קידמה בינתיים הליכים תכנוניים לשינוי ייעוד המקרקעין למגורים, תוך סימון המיבנה שבבעלותה להריסה.
בית הכנסת טוען מנגד כי העיריה איחרה בהגשת הבקשה לביטול הפסק. הוא היה רשאי לתכנן את מהלכיו על פי האמור בפסק הבוררות והוא עשה כן למעשה. ברצונו לבנות עתה ישיבה על גג המיבנה, וסירוב העיריה לקיים את פסק הבוררות הניע אותו ליזום הליך לאישור הפסק. העובדה בלבד כי חלף זמן רב ממתן הפסק אינה מצדיקה הימנעות מאישורו או את ביטולו.
3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת בית הכנסת לאישור פסק הרבנים ובד בבד דחה גם את בקשת הביטול של העיריה. מצד אחד, הוא דן בעילות הביטול שטענה להן העיריה, ולא ראה מקום להיענות לאף אחת מהן. מנגד, הוא בחן את בקשת בית הכנסת לאישור הפסק, וגם אותה לא ראה לקבל. הוא הצביע על כך שחוק הבוררות אינו קובע מועד להגשת פסק לאישור. יחד עם זאת פסק כי על בקשה מאוחרת חלים דיני השיהוי. נפסק, כי מתקיים כאן דין השיהוי המונע ממגיש התובענה מלקבל סעד לאור הזמן הרב שחלף מאז התגבשה זכותו לפנות לערכאות. השיהוי פועל בנסיבות אלה כמחסום דיוני אשר נועד לענות לציפיות לגיטימיות של מי שהסתמך על מצב קיים שנוצר, וכלכל את צעדיו על פיו. החלטת הרבנים ניתנה 30 שנה קודם לכן, וחלפו 19 שנים מאז הודיעה העיריה כי לא תיתן לבית הכנסת היתר בנייה. גם בעת נקיטת ההליכים הפלילים לא העלה בית הכנסת את דבר קיומו של פסק הבורר. רק כאשר התברר לו כי תכנית בנין עיר חדשה מצויה בהליכי אישור, בקשה לאשר מסמך רבנים מ-1975 כפסק בורר. בתנאים אלה חל שיהוי המונע את האישור גם אם המסמך מהווה פסק בוררות.
4. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור. בית הכנסת טוען כי העירייה השתהתה בבקשת ביטול פסק הבוררות. לטענתו, הוא עצמו לא היה חייב לפעול לאישור פסק הבוררות משחוק הבוררות אינו מחייב צד לבקש אישורו של פסק בורר ואינו קובע לצורך כך מועד כלשהו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי פוגע בהליך הבוררות, ולמעשה מטיל חובה על הזוכה בבוררות לבקש אישור פסק הבוררות בבית המשפט, על אף שאין חובה כזו בדין. כמו כן טוען בית הכנסת כי זכותו של הזוכה על פי פסק הבוררות עומדת לו לנצח, ואין נפקא מינה אם בחר לממש זכותו באופן מיידי אם לאו, שהרי מדובר, לטענתו, בפסק הצהרתי הקיים לעולם, אשר אינו מתיישן ואף אינו חשוף לטענות שיהוי. לבסוף, הוא טוען כי בהתנגשות בין טענת השיהוי לבין טענתו לקיום זכות קניינית, יש להעדיף את הטענה האחרונה.
העיריה לא הגישה מצידה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לדחות את בקשתה לבטל את פסק הבוררות.
5. דין בקשת רשות הערעור להידחות אף בלא תשובת העיריה. ואלו הטעמים:
אמת הדבר כי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אינו קובע מועד מחייב החל על הזוכה בפסק בוררות, לצורך הגשת בקשה לאישורו בידי בית משפט. ההנחה הטמונה במצב דברים זה היא כי בחלק נכבד מן המקרים יכבד החייב את פסק הבורר גם בלא צורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל למימושו של הפסק, ולפיכך הצורך באישור פסק הבורר בידי בית המשפט מתייתר. ואכן, אישור פסק הבורר נדרש, בעיקרו, כדי ליתן לפסק מעמד התואם מעמד של פסק דין של בית משפט (פרט לענין ערעור) לצורך יישום דיני ההוצאה לפועל עליו (סעיף 23 לחוק הבוררות). מתוך הערכה כי ביצוע פסק בורר עשוי לארוך זמן, וכי הצורך בהפעלת הליכי הוצאה לפועל עשוי להתברר רק לאחר זמן, נמנע המחוקק מקביעת לוח זמנים מחייב להגשת בקשה לאישור פסק בורר.
לא כך הוא באשר לצד החייב על פי הפסק, המבקש לבטלו, אשר בכפוף לחריגים מסוימים, הוגבל למסגרת מועד של 45 יום לצורך הגשת בקשה לביטול הפסק (סעיף 27 לחוק הבוררות). גורם הוודאות והיציבות באשר למצב המשפטי מחייב הגדרת המועדים הדיוניים לצורך הגשת בקשה לביטול פסק בורר, אשר נועד לבטל פסק מחייב בין הצדדים. נוצרה א-סימטריה בין הזוכה לחייב על פי פסק בורר באשר להגדרת מסגרת הזמן לפנייה לבית משפט לאישור או ביטול הפסק, שהרציונל להיווצרותה נראה נהיר על פניו.
6. חרף האמור, אין פירוש הדבר כי אין כל הגבלת זמן שהיא על הגשת בקשה לאישור פסק בורר וכי זכותו הדיונית של הזוכה על פי הפסק עומדת לו לנצח. בעל דין שזכה בפסק בורר אמור מכוח דרישת תום הלב הדיונית, להגישו לאישור בתוך פרק זמן סביר בהינתן הנסיבות המיוחדות של המקרה הרלבנטי. בעל דין אשר במשך שנים רבות התעלם מהפסק, לא פעל על פיו, ונחזה כמי ששוב איננו עומד עליו, צפוי היתקל בטענת מניעות דיונית שתטען כנגדו (אוטולנגי בוררות - דין ונוהל, מהד' 4, 2005, עמ' 914-16). ככל תובענה המוגשת לערכאות, כך גם בקשת זוכה לאישור פסק בורר, כפופה לכללים של תום לב וסבירות דיוניים בדרכי הגשתה הן לענין עיתוי ההגשה והן לענין תוכנה וצורתה. על עיתוי ההגשה חלים כללי השיהוי האזרחיים, אשר הושארו בתוקפם גם במסגרת דין ההתיישנות הסטטוטורי החל על תובענות אזרחיות. סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובע:
"אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, ולדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".