א.
ההליך והצדדים לו
אלו הן בתמצית העובדות הניצבות ברקע התובענה והתובענה-שכנגד:
1. התובעת 1 (להלן
התובעת) היא אמם של התובעים 2 ו-3, בהתאמה (להלן יחדיו
הילדים). הילדים נולדו מנישואיהם של התובעת ובן-זוגה ג. כ. (להלן
ג.). התובעת וג. נשאו בשנת 1996 וחייהם המשותפים תמו בשנת 2004.
2. ג. הוא חבר הקיבוץ-הנתבע (להלן
הקיבוץ). התובעת איננה בעלת מעמד של חברה בקיבוץ-הנתבע ואף לא נמנתה על חבריו בעבר. התובעת התגוררה בקיבוץ במהלך חייה המשותפים עם ג. ואף לאחר סיומם, משנת 2004 ואילך. במהלך כל התקופה עשתה התובעת שימוש בדירה שהקצה הקיבוץ למגוריו של ג. עוד קודם להיכרותו עם התובעת (להלן
הדירה), בתחילה ביחד עם ג. ולאחר הפירוד כשרק הילדים עימה. בד-בבד עם פרידתם של התובעת וג. נערכו הסכמים המסדירים את יחסיהם, האחד בין התובעת, ג. והקיבוץ והשני בין בני-הזוג בינם לבין עצמם.
3. במאי 2007 דחתה האספה הכללית של הקיבוץ את בקשת התובעת להתקבל להליך קליטה בגדרו תיבחן מועמדותה לחברות בקיבוץ. באפריל 2008 נשלחה לתובעת דרישת הקיבוץ כי תסלק ידה מהדירה וממקרקעי הקיבוץ.
4. עיקר המחלוקת נסבה על שאלת זכותה של התובעת להוסיף ולהתגורר בדירה ובקיבוץ. התובעת בקשה להצהיר כי היא והילדים זכאים להתגורר בקיבוץ, בדירה ששימשה למגוריהם עד כה, וליתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הקיבוץ לפגוע בזכות המגורים האמורה. מנגד תבע הקיבוץ את סילוק ידה של התובעת ממקרקעי הקיבוץ ומן הדירה. בנוסף נתבעה התובעת לשלם לקיבוץ חוב כספי בסך 14,420 ש"ח לאותו מועד.
5. הצדדים ביקשו להתיר להם לפצל את סעדיהם על-מנת שיוכלו להגיש האחד נגד משנהו תביעות נוספות שלא באו לידי ביטוי, או לא מוצו, בהליך זה. בהסכמת הצדדים ניתן צו זמני המונע את סילוק ידה של התובעת מהדירה ומהקיבוץ עד להכרעה בהליך.
ב.
המסגרת הנורמטיבית
1. את טענתה לזכות מגורים בקיבוץ ביקשה התובעת לבסס על מספר אדנים חלופיים: מעין זכות חברות בקיבוץ דה-פקטו, דיירות מוגנת בדירה, רישיון בלתי-הדיר ובלתי-מוגבל בזמן, ורישיון למגורים עד לבגרותם של הילדים. מנגד הייתה עמדת הקיבוץ, בקליפת אגוז, כי התובעת נטולת כל זכות במקרקעי הקיבוץ או בדירה וכי הקיבוץ, במעמדו כמחזיק הקרקע כדין, זכאי לדרוש בכל עת את סילוק ידה של התובעת, שאינה אלא בת-רשות, ממקרקעיו.
2. הקיבוץ הוא אגודה שיתופית מסוג מיוחד. פעולתו מוסדרת בהוראותיהן של פקודת האגודות השיתופיות ותקנותיה וכן בהוראות המצויות בתקנונו [נספח א' לתצהיר עדת הקיבוץ, גב' י. א.,
נ/4; להלן
התקנון]. תקנון הקיבוץ - כמוהו כחוזה בין הקיבוץ לבין חבריו ובין החברים לבין עצמם, כהוראת סעיף 119 לתקנון. סעיף 68 לתקנון, שחל בין השאר על דירה שמסר הקיבוץ לחבר לשם מגוריו, מורה כך:
נכסי הקיבוץ שנמסרו על ידי הקיבוץ לשימושו של החבר, ממשיך הקיבוץ להיות בעליהם מבחינת זכות הקניין בהם, ולחבר נתונה רק זכות השימוש בהם, בהתאם למטרות שנקבעו על ידי הקיבוץ. לחבר אין זכות העברה או העברת השימוש בנכסים אלה שלא בהסכמת הקיבוץ בכתב; ובכל עת שנפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהי חוזרת החזקה בהם מאליה לקיבוץ.
[...]
למען הסר ספק, חבר אינו רשאי להתיר להתגורר, למסור השימוש או לתת רשות שימוש בדירה שנמסרה לשימושו על ידי הקיבוץ לאדם שאינו חבר הקיבוץ, לרבות בן זוג, ללא קבלת הסכמה מפורשת מהקיבוץ. הקיבוץ יכול לבטל הסכמה שניתנה בכל עת.
הקיבוץ מחזיק במקרקעיו מכוח חוזה חכירה שנערך בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל [נספח ב' ל-
נ/4]. זכויות הקיבוץ במקרקעין שבשטחו, כמו גם זכותו להתיר לאחרים שימוש במקרקעין, הותוו בהסכם זה. הן מהוראותיו של חוזה החכירה והן מהוראות התקנון נובע שחברי הקיבוץ, קל וחומר תושבים אחרים בו שהם חסרי מעמד של חברי קיבוץ, אינם בעלי זכויות במקרקעי הקיבוץ כהגדרתן בחוק המקרקעין. מעמדם הוא מעמד של בני-רשות בשטח הקיבוץ וזכויותיהם נגזרות ממעמד זה.
3. המונח "בר-רשות" אינו עשוי מקשה אחת. תוכנו ומשמעותו עשויים להשתנות על-פי ההקשר והנסיבות. לא הרי
רשות גרידא
, המוענקת כמחווה של רצון טוב שאין בצידה כוונה ליצור התחייבות חוזית ובעל המקרקעין רשאי לבטלה בכל עת, כהרי
רשות חוזית
המצמיחה למקבלה זכות כלפי בעל המקרקעין ושהינה כפופה לתנאי ההסכם שמכוחו היא קיימת [ראו נינה זלצמן רישיון במקרקעין
הפרקליט מב 24 (תשנ"ה-תשנ"ו); להלן
פרופ' זלצמן]. לאורם של דברים אלה יש להידרש לטיבן של זכויות התובעת בקיבוץ בשלוש תקופות מובחנות זו מזו: הראשונה - מתחילת מגוריה של התובעת בקיבוץ עד להסדרת הפירוד מג. (2004-1996; להלן
התקופה הראשונה), השנייה - ממועד עריכתם של ההסכמים אשר הסדירו את פירודה של התובעת מג. ועד להחלטת האסיפה הכללית על-פיה נדחתה בקשתה של התובעת להתקבל לתהליך מועמדות לחברות בקיבוץ (2007-2004; להלן
התקופה השנייה), והאחרונה - ממועד החלטת האסיפה הכללית בשנת 2007 ואילך (להלן
התקופה השלישית).
ג.
התקופה הראשונה
1. מעמדה של התובעת בקיבוץ נקבע לראשונה בשנת 1996, משהייתה לבת-זוגו של ג. ועברה להתגורר יחד עמו בדירה שהקצה הקיבוץ למגוריו. החל מיום 1.12.1996 הוקנה לתובעת מעמד זמני בקיבוץ, כאשתו של ג. ובמסגרת שנת אורחות [נספח ג1 ל-
נ/4]. התובעת העידה שמגוריה בקיבוץ החלו עוד קודם לכן, בשנת 1995 [סע' 5 ל-
ת/1, עמ' 1 לפרוטוקול יום 23.11.2009]. לעניין מעמדה של התובעת בקיבוץ בתקופה הראשונה אין נפקא מינה למועד המדויק בו החלה תקופת המגורים. בין הקיבוץ לבין התובעת לא נערך בתקופה זו הסכם להסדרת מעמדה ומגוריה של התובעת בקיבוץ, בין בנוסח המשמש את הקיבוץ בהתייחס לתושבים אחרים שאינם חברים ובין בנוסח אחר [סע' 22(א) ונספח י"ח ל-
ת/1; להלן
הסכם הרישיון הכללי].
2. מעמדה של התובעת בקיבוץ בתקופה הראשונה נשלט, בהיעדר הסכמה בעלת תוכן אחר בין הצדדים, על הוראות הדין החלות על מעמדו של בר-רשות. בתקופה זו היעדר החתימה על הסכם הרישיון הכללי עשוי היה להתפרש כפועל לחובתה של התובעת; מעמדה בקיבוץ ומגוריה בדירה כבת-זוגו של ג. נבעו מרצונו הטוב של הקיבוץ, מבלי שהתובעת רכשה זכות כלשהי כלפי הקיבוץ שמכוחה הייתה עשויה לדרוש את המשך מגוריה בקיבוץ או בדירה. במונחיה של פרופ' זלצמן העניק הקיבוץ לתובעת בתקופה זו
רשות גרידא
להתגורר בקיבוץ ובדירה, להבדיל מ
רשות חוזית
[זלצמן, שם בעמ' 24 וכן בג"ץ 45/71
קרושבסקי נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר תל-אביב-יפו, פ"ד כה(1) 792 (1971)]. אף שמעמדה של התובעת בקיבוץ ובדירה בתקופה זו היה מעמד כדין ולא מעמד של מסיג גבול, היה הקיבוץ רשאי להפסיק את הרשות בכל עת במסירת הודעה לתובעת, תוך קביעת ארכה הולמת לסיום מגוריה בדירה ובקיבוץ.
3. מסקנה זו אינה משתנה בשל כך שבמועדים שונים במהלך התקופה הראשונה החלה התובעת בהליכי קבלה לחברות בקיבוץ שלא נשלמו ולא הסתיימו בקבלתה לחברות [סע' 23 ל-
ת/1]. אף הקיבוץ אינו חולק על כך שבתקופה הראשונה הייתה התובעת בעלת מעמד של תושבת בו, על כל המשתמע מכך לעניין זכויותיה וחובותיה הכספיות [סע' 10-9 ל-
נ/4].