שאלת האחרויות לתשלום פיצויים בתאונת דרכים רבת משתתפים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        סוהא חסן (להלן: סוהא) נפגעה בתאונת דרכים. בזאת אין ספק. אך מבין כלי הרכב שסבו את התאונה - מי אחראי לפצותה? זו השאלה שהובאה בפני בית המשפט המחוזי, ועל "פסק-הדין החלקי" שנתן הוגשו הערעורים שבפנינו.

           העובדות כפי שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת הן כדלקמן: ביום התאונה - 21.6.1998 - נסעו סוהא ובני משפחתה ב"כביש הסרגל" שבצפון ברכב מסוג אאודי (להלן: האאודי). ברכב נהג פדל, בעלה של סוהא. לפניהם נסעו קרובי משפחה ברכב מסוג סובארו (להלן: הסובארו). או-אז ארע תקר בגלגל של רכב הסובארו, ונהגו הסיט אותו לשולי הכביש. רכב האאודי פנה גם הוא לשוליים ונעצר במרחק של 12 מטרים לפני רכב הסובארו. פדל, בעלה של סוהא, ניגש לברר את פשר העצירה, וכשנוכח לדעת על דבר התקר, שב לרכב האאודי וביקש מסוהא, שישבה במושב לצד הנהג, לחלץ את מפתחות הרכב מן ה"סוייץ'" ולמסור לו אותם. זו עשתה כאשר נתבקשה, ופדל הוציא מתא המטען של האאודי כלי-עבודה וגלגל רזרבי. גלגל זה נמסר לחסן - נהג הסובארו - והלה הניח אותו במרחק של 15 מטרים לפני הסובארו, והציב עליו משולש-אזהרה שנטל מהסובארו. פדל וחסן החלו במלאכת החלפת הגלגל ברכב הסובארו, ובינתיים נעמדו סוהא ואבתיסאם (אשתו של חסן) בקרבת רכב הסובארו - מרחק 3-4 מטרים ממנו - ושוחחו זו עם זו במשך פרק זמן של כשעה. החלפת הגלגל נתקלה בבעיות, משהסתבר כי חסר אויר גם בגלגל הרזרבי של הסובארו. חסן ופדל החלו לפרקו, מתוך כוונה לנסוע באאודי ולמלאו באויר. אלא שבזמן הפירוק הגיח רכב מסוג יונדאי (להלן: היונדאי), פגע ברגלו של חסן, סטה ימינה ופגע בסוהא, ועוד המשיך ופגע באאודי.

           שלושה כלי-רכב - אאודי, סובארו ויונדאי - ושלוש חברות ביטוח, בהתאמה: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס), מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: מנורה) ואררט חברה לביטוח בע"מ (להלן: אררט). מי נושא באחריות? בית המשפט פסק כי שני כלי-רכב היו מעורבים בתאונה של סוהא - הסובארו והיונדאי, וכי לפיכך, האחריות מתחלקת שווה בשווה בין מנורה לבין אררט. שתי אלה - כל אחת בערעור משלה - חולקות על המסקנה הזו.

2.        ייאמר מיד כי אין בכוונתנו להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה המבררת. זו עשתה מלאכתה נאמנה, סקרה בפירוט רב את העדויות ואת הראיות, התרשמה מהן ובאה למסקנות מבוססות. איננו רואים גם להתערב במסקנה כי סוהא לא היתה מעורבת כלל בהחלפת הגלגל ברכב הסובארו, אלא היא שוחחה עם אבתיסאם בשעה שפדל וחסן עסקו בתיקון-הדרך - אלה בשלהן ואלה בשלהם. בהינתן העובדות האלה, השאלה היא אם לפנינו מקרה של ריבוי אחראים, או שמא אחד מכלי-הרכב הוא אחראי בלבדי. נקדים ונאמר כי עמדתנו היא שיש לקבל את ע"א 1761/06 במובן זה שייקבע כי רכב היונדאי אחראי לבדו לתאונה. תוצאה זו נגזרת מכמה מסקנות שיפורטו להלן. 

3.        מסקנתנו הראשונה היא, שאין לראות בסוהא, בזמן התאונה, כנוסעת באחד מכלי הרכב (ובפרט - האאודי). יש לראות בה כנפגעת מחוץ לרכב, ומשמעות הדבר היא שאין זה מקרה שבו האחריות נופלת, לפי סעיף 3(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), אך ורק על מבטח הרכב שבו היא נסעה (ראו גם ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462). אכן, הפסיקה הכירה באפשרות לראות אדם שיצא מרכבו לצורך ביצוע פעולות מסוימות כאילו לא היה הולך רגל אלא "נוהג" ברכב או "משתמש" בו, במובן חוק הפיצויים (כך שהחבות לפיצוי על נזקיו מוטלת באופן בלעדי על מבטחו שלו, ואין בידו לתבוע את הנוהג ברכב האחר). כך, בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338, הבחין הנהג שרכבו התחמם, וסטה לשוליים. הוא יצא מן הרכב, פתח את מכסה המנוע ואת פקק הרדיאטור, ואז התפרצו מים מן הרדיאטור. הוא קפץ אחורנית ונפגע על-ידי משאית חולפת. וכך פסק הנשיא מ' שמגר:

עצירת הרכב הצבאי על אם הדרך על מנת לבדוק תקלה שאירעה בו היתה בגדר 'שימוש' בו. שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך. נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבדקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד המצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תחשב כנגרמת עקב השימוש.

           והיום: הכל בכפוף לקיומו של שימוש הנמנה על אלה המפורטים בחוק.

           הנה-כי-כן, מי שנהג ברכב ויצא לבדוק תקלה ברכבו, ואז נפגע על-ידי רכב אחר, עשוי להיחשב כנוהג העושה שימוש ברכבו, ובלבד ש"הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש". הפסיקה עמדה על הצורך בקיומה של זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק-הגוף שנגרם (ראו רע"א 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(3) 2254).

4.        הדברים יפים אף לגבי הנפגע-הנוסע (ראו גם יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 281-280 (מהדורה שלישית, תשס"ה)). אדם שהוסע ברכב ויצא ממנו, עד כדי ניתוק מגע פיסי, עשוי עדיין להיחשב כ"נוסע" לעניין סעיף 3(א) לחוק הפיצויים, כך שתישלל האפשרות לתבוע את נהגו של הרכב האחר (ומבטחו), והאחריות תיפול כולה על הנוהג של הרכב שבו נסע (ומבטחו). אולם כמו לגבי הנוהג, כך גם לגבי הנוסע, נדרש כי הימצאותו של הלה מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו. קו הגבול במקרים מסוג זה עשוי להיות דק ומטושטש. עמד על כך בית המשפט העליון, לעניין הנוהג עצמו, מפי השופט י' אנגלרד, באחת הפרשות:

שאלת התיחום בין נפגע-נוהג לבין נפגע מחוץ לכלי הרכב העסיקה את בתי המשפט בשורה של פסקי דין. יצוין, כי בדרך הטבע החלוקה לשני המצבים, בעלי משמעות משפטית שונה מבחינת זהותו של בעל החבות, יוצרת מקרי גבול שההכרעה בהם תלויה בהבחנות דקות העשויות להיראות כמלאכותיות... שינוי קל בנסיבות התנהגותו של הנפגע עשוי להשפיע על התוצאה המשפטית. מכאן תובן גם ההתמקדות של בעלי הדין בפרטי מעשיו וכוונותיו של הנפגע בעת הפגיעה. האם התכוון להתניע את הרכב לשם בדיקת התיקון או שמא עמד סתם מחוץ לכלי הרכב מתוך ציפייה כי התיקון ייגמר בעזרת אנשים אחרים? ושוב, השאלה המשפטית היא האם היה הנפגע, בעת הפגיעה, בבחינת נוהג-משתמש ברכבו או בבחינת נפגע מחוץ לכלי רכבו. וביתר דיוק: האם עמידתו מחוץ לכלי הרכב הייתה חלק מתיקון דרך, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, או שמא עמידתו זו הייתה מנותקת מן התיקון, ובכך מכל שימוש ברכב מנועי (ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן, פ"ד נו(6) 821).

           אשר לנוסע, ובענייננו, הימצאותה של סוהא מחוץ לרכב האאודי בזמן התאונה לא היתה קשורה לשימוש בו, ונזכור כי ברכב האאודי לא נעשה כל תיקון-דרך. רכב האאודי נעצר בשוליים על-מנת שנהגו, פדל, יוכל לסייע בהחלפת גלגל ברכב אחר (הסובארו). סוהא יצאה מן הרכב, התרחקה ממנו, ובמשך שעה עמדה ליד רכב הסובארו והחליפה דברים עם אבתיסאם. כך נותק לו הקשר בין הימצאותה מחוץ לרכב האאודי לבין השימוש בו. שונים היו פני הדברים אילו עסק פדל בתיקון רכב האאודי - בו נסעה - והיא היתה מסייעת בידו; אך לא כך היה במקרה זה. בנסיבות אלה, אין לראות בסוהא כמי שנפגעה כנוסעת ברכב האאודי, ועל כן, אין החבות מוטלת על הפניקס מכוח סעיף 3(א) לחוק הפיצויים.

5.        לגבי הנפגעת מחוץ לרכב - וכזו, כאמור, היתה סוהא בזמן התאונה - קובעת הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים כהאי לישנא:

נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

[ההדגשה הוספה]

           הנה כי-כן, מקום בו נפגע אדם מחוץ לרכב, מתקיימת לגביו האפשרות שהאחריות תוטל על מספר כלי-רכב, בהתאם להוראת הסעיף. בהקשר זה, אין ספק שרכב היונדאי שפגע בסוהא הוא בבחינת רכב המעורב בתאונה, אך אררט, המבטחת של רכב זה, סבורה כי אין היא לבדה בסירה; מעבר לחיובה של מנורה, המבטחת של רכב הסובארו, טוענת אררט כי יש לחייב גם את הפניקס, בשל מעורבותו של רכב האאודי. מעורבות מדוע? כיוון שרכב היונדאי פגע ברכב האאודי לאחר הפגיעה בסוהא. אליבא דאררט, המסתמכת על הסיפא לסעיף 3(ב), די במגע בין שני כלי הרכב על-מנת לראות באאודי כמעורבת בתאונה, וזאת אף-על-פי שלא מתקיים קשר סיבתי בין המגע בין שני כלי הרכב לבין פגיעתה של סוהא. גישה זו אין לקבל. אילו אימצנו אותה, הרי שגם אם רכב היונדאי היה ממשיך בנסיעתו, וכעבור קילומטר היה פוגע ברכב נוסף בכביש - זה האחרון היה נכנס לתמונת כלי הרכב המעורבים בפגיעתה של סוהא. אין זה הגיוני ואין זה מתיישב עם מבנה החוק. בענייננו, רכב האאודי לא היה מעורב בתאונה שבה נפגעה סוהא כהולכת רגל. די בניתוק הסיבתי בין הפגיעה בסוהא לבין המגע המאוחר יותר בין שני כלי הרכב (היונדאי והאאודי) כדי לשלול את האפשרות לראות באאודי רכב המעורב באירוע התאונה שבו נפגעה סוהא. אכן, הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את "המעורבות" בתאונה במשקפי "המגע". אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה.

           מכל האמור עולה שיש לדחות את הערעורים ככל שמדובר בטענה כי האחריות לפצות את סוהא מוטלת (ביחד או לחוד) על הפניקס, כמי שביטחה את השימוש ברכב האאודי.

6.        עדיין נותרה שאלת מעורבותו של רכב הסובארו, וכנגזרת מכך, שאלת אחריותה של מנורה. לעניין זה אנו סבורים כי יש לקבל את ערעורה של מנורה. בית המשפט המחוזי ראה את רכב הסובארו כמעורב כיוון ש"הוא יצר את הסיכון התעבורתי, על פי המבחנים שקבע כב' השופט אור בפס"ד אדרי". ואכן, באותה פרשה - רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 - נקבע כי יש לפרש את המונח "חניה אסורה" שבחזקה המרבה - כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על ^-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון ל"חניה במקום שאסור לחנות בו" - כך נפסק שם - צריך להיות הסיכון התחבורתי, אשר חניה כזאת יוצרת. אולם, עדיין נותרה השאלה - והיא השאלה המונחת בפנינו - אם רכב הסובארו היה בבחינת רכב מעורב בתאונה של סוהא. אין מנוס מלהשיב בשלילה לשאלה זו. השאלה היא למעשה, שאלה כפולה: ראשית, יש לבחון אם נעשה בו, ברכב זה, שימוש או ניצול כמשמעותו בחוק הפיצויים. שנית, יש לבחון את הקשר הסיבתי בין השימוש הזה, אם אכן נעשה בו שימוש, לבין התוצאה.

           סוהא לא נהגה או נסעה ברכב הסובארו, היא לא ישבה בו וגם לא טיפלה בו. למעשה, ככל הידוע, לא היה כל מגע בינה לבין רכב הסובארו. לא נתקיים לפיכך שימוש רלבנטי ברכב זה. ככל שמדובר בחזקה המרבה, ספק בעיניי אם, בנסיבות העניין, ניתן להניח קיומה של "חניה במקום שאסור לחנות בו" כאשר הרכב חונה במקום שתקנות התעבורה מתירות את החניה בו באותה נקודת זמן. מכל מקום, במקרה שבפנינו אין המדובר ב"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", שהרי לא הייתה כל פגיעה ברכב הסובארו. רכב היונדאי לא פגע בסובארו ולא היה כל מגע ביניהם, ולעניין זה אינני סבור כי יש לראות במשולש האזהרה, שהוצב במרחק של 12 מטרים מרכב הסובארו, כחלק מרכב אחרון זה (בהנחה שאכן היתה פגיעה של רכב היונדאי במשולש אזהרה, כנטען - הנחה שאיננה נקייה מספק).