שאול נ' בוכניק

החלטה

הבקשה שלפניי היא לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001. דינה להידחות על אתר. אבהיר.

כפי שנלמד מבקשה אחרת שהגישה המבקשת ובה ניתנה החלטתי לפני זמן קצר (8253-04-13; להלן: התביעה האזרחית), היא שוכרת דירה מן המשיב, ועקב אי תשלום חובותיה הוא ניתק את המים ומאיים לנתק את רשת החשמל. המבקשת הגישה תביעה אזרחית ובה בקשה לסעד זמני שיחייב את חיבור המים. ברם את התביעה הגישה דווקא נגד תאגיד המים, במקום נגד בעל הבית, ולפיכך החלטתי באותה תביעה כי אין מקום למתן הצו, וצו כזה ניתן יהיה לשקול אם התביעה האזרחית תוגש נגד המשיב דווקא.

הבקשה הנוספת, זו שלפניי עתה, מופנית הפעם נגד בעל הבית, אולם המדובר בהליך שאינו מתאים מבחינה דיונית. סכסוכים בין בעל דירה לבין שוכר דירה אינם קשורים כעקרון לצווים לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת. הדרך להתמודד עם ניתוק מרשת המים או איום בניתוק מרשת החשמל הוא בהגשת תביעה אזרחית (שיש לבחון את צדקה כמובן), ולא בבקשת צו מניעת הטרדה מאיימת, שיאסור בעל הבית ליצור קשר כלשהו עם המבקשת, היא שוכרת הדירה.

התוצאה של האמור היא זו: אין מקום לדון בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת, והיא נדחית. מובן שאם מעשי המשיב יגלשו כדי "הטרדה מאיימת" כמשמעותה בחוק, תוכל המבקשת לשוב ולהגיש בקשה בנתיב זה. לעת הזו, ושוב, ככל שהמבקשת מעוניינת לנסות ולהביא לחיבור המים ולמניעת ניתוק החשמל בדירה, הדרך לעשות זאת היא בהגשת תביעה אזרחית נגד המשיב, באותה מתכונת שהגישה את התביעה האזרחית נגד תאגיד המים.

מובן כי איני חורץ עמדה בשאלה האם תביעה שכזו נגד המשיב היא מוצדקת אם לאו, אלא מבהיר רק שקיים פסול בדרך הדיונית שבה בחרה המבקשת, הן בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת שהגישה נגד בעל הדירה (במקום תביעה אזרחית), הן בתביעה האזרחית שהגישה (נגד תאגיד המים, במקום בעל הדירה).

המזכירות תודיע למבקשת בהקדם.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ג, 04 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.