שאהין ואח' נ' אבו סלאח ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 21,430 ₪ שעניינה נזקים שנגרמו לרכבו של התובע 1, רכב מסוג טויוטה שנת ייצור 1999 מ.ר. 94-384-15 (להלן: "רכב התובעים") בתאונת דרכים מיום 13/4/2010 ובזמן שהרכב היה נהוג ע"י התובע מס' 2 (להלן : "התובע ").

בכתב התביעה טוענים התובעים כי ביום התאונה בסמוך לשעה 11:00 הגיע התובע לצומת אעבלין המרומזרת, מכיוון דרום לצפון, בעוד הרמזור מורה ירוק, ובעת שנכנס לצומת, הגיח רכב הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מכיוון צפון לכיוון כפר אעבלין ונכנס לצומת באור אדום. במצב זה, לטענת התובע 2 לא היתה לו כל ברירה ולא יכול היה למנוע את התרחשות התאונה בין הרכב בו נהג לבין רכב הנתבע.

התובעים טוענים כי התאונה ארעה בשל רשלנותו של הנתבע אשר לא ציית לרמזור אדום, נהג במהירות מופרזת, בקלות ראש ו/או באי זהירות ו/או ללא תשומת לב ולא נהג כפי שנהג סביר וזהיר היה נוהג.

התובעים טוענים כי הנתבע הפר כלפיהם חובה חקוקה ונהג בניגוד לתקנות התעבורה, וכי על פי תיאור התרחשותה של התאונה ועל פי מוקד הנזק ועוצמת הפגיעה ברכב, ניתן להסיק כי הנתבע הינו האחראי הבלעדי לקרות התאונה ותוצאותיה.

סכום התביעה אשר הועמד על סך של 21,340 ₪ נסמך על דוח שמאי בו נאמד הנזק לרכב התובעים בסך של 17,403 ₪ ובנוסף שכר טרחת השמאי בסך של 1800 ש"ח. מעבר לסכום זה, התביעה כוללת רכיבים של גרירת רכב- 500 ש"ח, כיבוי אש- 227 ש"ח והשבתת הרכב למשך 3 שבועות – 1,500 ₪.

בכתב ההגנה, הכחיש הנתבע את אופן התרחשות התאונה כנטען על ידי התובעים וטען כי התובע היה אחראי להתרשותה.

לגרסת הנתבע, נהג הוא ברכבו מסוג שברולט מ.ר. 3511718 (להלן:" רכב הנתבע") בכביש מחלף אעבלין, ותוך כדי חציית הצומת באור ירוק מכוון צפון לכפר אעבלין, הגיח רכב התובע ממול והמשיך בנסיעתו באור אדום ופגע ברכב הנתבע.

הנתבע ציין בכתב הגנתו, כי הוגשה על ידו תביעה בבימ"ש שלום, במסגרתה תבע הוא את התובעים בגין הנזקים אשר נגרמו לרכבו, שכן לטענתו, התאונה ארעה בשל רשלנותו ו/או חוסר זהירותו של התובע.

לגרסת הנתבע, מיקום הפגיעות ברכבים תומך בגרסתו ושולל את גירסת התובעים. הנתבע מוסיף ומציין כי התאונה נחקרה ע"י משטרת התנועה ובסופו של יום הוחלט על סגירת התיק מחוסר הוכחות.

בנוסף, חולק הנתבע על גובה הנזקים הנתבעים וטוען כי התובעים לא עשו די להקטנת נזקיהם וכי אין כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לארוע התאונה.

בדיון בפניי, חזרו הצדדים על טענותיהם ועל גרסאותיהם.

התובע הגיש את חוות דעת השמאי המקורית, שרטט את הצומת בה ארעה התאונה והדגים באמצעות רכבי משחק כיצד ארעה התאונה.

הוא העיד כי רכבו היה הרכב הראשון לפני הרמזור, כשהתקרב לצומת הרמזור היה ירוק ומכאן לא עצר את הרכב כלל והמשיך בנסיעה ישר, אז נכנס הנתבע לצומת ובשל חוסר יכולת 'לברוח' ממנו התנגשו הרכבים.

הנתבע מנגד העיד כי הוא הגיע לצומת כשהרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום, רכבו – אשר היה הראשון ברמזור – עמד כדקה עד שהתחלף הרמזור לירוק ואז הוא החל בפנייה שמאלה, כשלפתע רכבו של התובע נכנס בו מצד ימין.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתיהם ולאחר שהתרשמתי מעדותם באופן בלתי אמצעי, מצאתי לדחות את התביעה.

התובע והנתבע הציגו שתי גרסאות בדבר אופן התרחשות התאונה, כאשר התובע טען כי הנתבע נכנס לצומת ברמזור אדום והנתבע העיד מנגד כי התובע הוא אשר נכנס לצומת באור אדום. באופן כללי, ניתן לומר כי שני הצדדים עמדו, כל אחד, על גרסתו ובנסיבות העניין לא מצאתי הצדקה ממשית להעדיף את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבע.

גרסתו של התובע לא נתמכה בעדות ו/או ראייה חיצונית כלשהי, ובהקשר זה אציין כי תיק המשטרה לא הוגש ע"י מי מהצדדים, למרות שייתכן כי היה בו כדי לסייע בבירור המחלוקת. כן אציין כי לא מצאתי בתמונות הנזק של הרכבים כדי לתמוך דווקא בגרסתו של התובע.

זאת ועוד, התובע נשמע בתחילת עדותו בטוח בגרסתו, אלא שבסופה נשמע כמי שלא ממש יודע מה התרחש ואם אכן הנתבע היה אשם בהתרחשותה. לעומתו, הנתבע העיד, בצורה נחרצת, כי הוא הגיע למקום ועצר ברמזור אדום ורק עת התחלף הרמזור לירוק התחיל בנסיעה.

אין בדברים אלה כדי ללמד כי גרסתו של הנתבע היא העדיפה, אולם ודאי יש בהם כדי ללמד כי אין סיבה להעדיף את גרסתו של התובע.