המשיבה 1 (להלן פרבשטיין) השכירה בשנת 2008 את ביתה למבקשת (להלן אודלס) ולבן זוגה. החוזה הוארך בהסכמה מידי שנה בשנה אחת. אחרון החוזים האריך את התקופה עד יום 1.5.2013.
עובר לתום תקופת השכירות האחרונה נפרדה אודלס מבן זוגה.
ביום 7.3.2013, משמע כחודשיים לפני תום תקופת השכירות על פי החוזה המאריך האחרון, נחתם בין פרבשטיין לבין אודלס חוזה, ובו שכרה אודלס (הפעם לבדה) את הבית, לתקופה שבין 1.5.2013 ועד 1.5.2014. אמה של אודלס, היא המשיבה 2, חתמה על החוזה כערבה. יומיים אחר כך, ביום 9.3.2013, הודיעה אודלס לפרבשטיין כי היא חוזרת בה מן החוזה, ואין היא מתכוונת להמשיך ולשכור את הדירה.
בעקבות הודעה זו הגישה פרבשטיין תביעה לבית המשפט קמא, ובו תבעה דמי השכירות בגין שלושה חדשים, לצד הפסדים נוספים שספגה בעקבות הפרת החוזה על ידי אודלס (כאלה הנוגעים למצב הדירה וכדומה). אודלס התגוננה בטענות שונות, ובתוכן ציינה כי חתמה על החוזה בלב כבד, לאחר פרידתה מבן זוגה, וחזרה בה רק יומיים לאחר החתימה על החוזה. היא הוסיפה טענות בדבר השקעה שהשקיעה בדירה במהלך השנים.
טרם התבררה התביעה פינתה אודלס את הבית. היא עשתה כן בתום תקופת השכירות הקודמת, משמע ביום 1.5.2013. אלא שמיום זה ועד 31.10.2013 נותר הבית בלא דייר. זה נכנס להתגורר בבית ביום 1.11.2013.
בדיון שנתקיים בבית המשפט קמא ביקשה פרבשטיין לתקן את תביעתה ולתבוע את שכר הדירה שהפסידה עד כי עלה בידיה לאתר דייר חליפי. מלים אחרות, תביעתה עמדה עתה על שכר דירה בגין ששה חדשים בהם עמד הבית בלא דייר.
בפסק דינו אישר בית המשפט קמא את תיקון כתב התביעה, כפי שביקשה פרבשטיין בשעת הדיון. אחר כך פנה בית המשפט לסוגיה גופה, וקבע כי הודעתה של אודלס אודות חזרתה מחתימתה על החוזה היא בבחינת הפרה שלו. אחר כך ביקש בית המשפט קמא לאמוד את נזקיה של פרבשטיין, אלה שגרמה להם ההפרה, ובתוך כך בחן אם פעלו בעלות הדין כיאות לאיתורו של דייר חליפי. מסקנתו היתה, כי השתיים לא פעלו בשקידה לאיתור דייר חליפי, ולכן הטיל עליהן אחריות זהה לאי־הקטנתו של הנזק. כיוון שהתביעה (לאחר תיקונה) עמדה על דמי שכירות בגין ששה חדשים, חייב בית המשפט קמא את אודלס בתשלום עבור שלושה חדשי שכירות. את שאר רכיבי התביעה דחה בית המשפט קמא, בקובעו כי אלה לא הוכחו. הוא דחה גם את טענות הקיזוז של אודלס בדבר השקעות שהשקיעה בדירה, כיוון שלא הוכחו.
על פסק דין זה מבקשת אודלס רשות לערער. נוסף לטענות שהעלתה בפני בית המשפט קמא היא טוענת, כי עמדה לה זכות לבטל את החוזה, בהודעה בת חודשיים מראש שתיתן לפרבשטיין.
לאחר עיון בכתבי הטענות ובחומר שבתיק בית המשפט קמא, ולאחר ששמעתי את טענות בעלות הדין בדיון שנתקיים בפניי, לא ראיתי להיענות לבקשת הרשות לערער. אלה טעמיי:
ככל שטענותיה של אודלס מכוונות לטענות הקיזוז (השקעותיה בבית), טענות אלה מבקשות התערבות בממצאים שבעובדה, ובכגון אלה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, להוציא מקרים חריגים, שהעניין שלפנינו איננו נמנה עליהם.
אנו נותרים, אפוא, עם הפרת החוזה, או שמא ביטולו כדין. ובכן טענתה של אודלס לזכות שעומדת לה לבטל את החוזה לא נטענה בבית משפט קמא, ומטעם זה לבדו אין היא זכאית להשמיעו בהליך שלפניי. למעלה מן הדרוש אומר, כי הטענה נסמכת על חוזה השכירות שקדם לזה שנחתם ביום 7.3.2013, משמע זה שעל פיו היא דרה בבית יחד עם בן זוגה. חוזה זה, שאכן נותן בידי השוכר להודיע על הפסקת השכירות בהודעה מתאימה מראש, איננו מענייננו. החוזה שנחתם ביום 7.3.2013 הוא הנותן, ובו לא ניתנה לשוכרת, אודלס, זכות לביטול החוזה בהודעה מתאימה מראש. טענה זו של אודלס, לפיה ביטלה כדין את החוזה, דינה להידחות איפוא.
משלכך הגענו, כי אז הודעתה של אודלס כי היא "מבטלת" את החוזה אינה כי אם הודעתה על הפרתו, בחינת הפרה צפויה, שהרי זכות לביטולו אין בידה. משהופר החוזה, עמדה לפרבשטיין זכות לתבוע את אכיפתו, וכך היא עשתה. היא פעלה בהגינות ותבעה, בראשית, דמי שכירות עבור שלושה חדשים, מתוך תקווה שתוכל – עד כי תתברר התביעה – להשכיר את הבית לדייר חליפי. אחר כך, כפי שתואר מעלה, היא ביקשה, במהלך הדיון, לתקן את התביעה ולהעמידה על דמי השכירות עד כי נמצא דייר, קרי לחצי שנה, ובית המשפט קמא נענה לה. על קביעה זו מלינה אודלס בבקשתה שלפניי. טענה זו של אודלס לא יכולתי לקבל. בכוחו של בית המשפט לתקן את כתב התביעה בכל עת, אם ימצא טעם ראוי לתיקון, וכך ארע בענייננו. לא יכולתי לראות כל פגיעה דיונית באודלס בכך שהתיקון נעשה במהלך הדיון, שהרי התיקון לא יכול היה לשנות מטענות ההגנה שלה, שלא נסמכו על גובה הפיצויי אותו תובעת פרבשטיין, כי אם על זכותה לביטול החוזה וגו'. יתר על כן, כאמור, פרבשטיין זכאית היתה לתבוע את אכיפת החוזה, משמע לדרוש דמי שכירות עבור מלוא התקופה, קרי שנה מלאה של שכירות.
אלא שפרבשטיין לא תבעה אכיפה של החוזה, כי אם פיצויים על הפרתו. כיוון שכך, עמדה לה זכות לתבוע דמי שכירות עבור התקופה שבה היה הבית בלא דייר (קרי ששה חדשים). למסקנה זו הגיע גם בית המשפט הדין קמא, כך ניתן להבין את פסק דינו. אלא שלאחר שהגיע למסקנה זו, וכיוון שעניין לנו בפסיקת פיצויים על נזק (הפסד של דמי שכירות), בחן בית המשפט קמא אם פעלה פרבשטיין להקטנת הנזק, וכאן מצא אותה אחראית באופן חלקי (כאמור, הוא חילק את האחריות על איתור הדייר החליפי בין שתי בעלות הדין, חלק כחלק). במסקנה זו לא ראיתי שגגה המצדיקה את התערבותי.
סיכומם של דברים, אודלס הפרה את החוזה מיום 7.3.13, ולכן לא שגה בית המשפט קמא כשקבע כי היא חייבת בפיצויה של פרבשטיין על הפסד דמי השכירות, תוך התחשבות בחובתה להקטנת הנזק.
מטעמים אלה הנני דוחה את הבקשה.
המבקשת (אודלס) תשלם למשיבה 1 (פרבשטיין) הוצאות ההליך שלפניי סך 500 ₪.