רת"ק 29535-05-16 סיטיפס בע"מ נ' וייג

בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה ב' יהלום) קיבל בחלקה את תביעתו של המשיב והורה למבקשת לפצות אותו בסך של 1,000 ₪ בגין אירוע שהתרחש ברכבת הקלה (המופעלת על ידי המבקשת). לפי כתב התביעה המדובר באירוע שבו נסע המשיב ברכבת הקלה, העביר את כרטיס ה"רב קו" שברשותו במכשיר התיקוף, ולמרות זאת כשנבדק כרטיסו על ידי פקח המבקשת נטען בפניו – בצעקות ובצורה מזלזלת ומביכה – שהוא לא תיקף את כרטיסו כנדרש (יצוין שעל אף תיאור הדברים כאמור, לא הפיק הפקח דרישה לתשלום מוגדל בשל אי תיקוף הכרטיס). בית המשפט קמא קיבל כאמור בחלקה את תביעת המשיב. נקבע שהתנהלותו של הפקח מטעם המבקשת פגעה במשיב, תוך שהיה בה כדי הפרת הוראת תקנה 7 לתקנות מסילות הברזל (הוראות שונות – מסילת ברזל מקומית), תשע"ב-2011, המחייבת "פקיד רכבת" לנהוג כלפי הנוסעים באדיבות ובנימוס.

המבקשת טוענת בבקשת רשות הערעור לבית משפט זה שנפלו מספר פגמים משמעותיים בהכרעתו של בית המשפט קמא, המביאים למסקנה שלפיה תביעתו של המשיב צריכה הייתה להידחות. לטענתה בית המשפט קמא שגה עת התבסס על עדות המשיב בלא ראיות חיצוניות, תוך התעלמות מטיעוניה העובדתיים והמשפטיים ומן הראיות שהיא הציגה לפניו. בית המשפט פירש באופן שגוי את תקנה 7 הנ"ל, תוך קביעה מוטעית שהמבקשת לא עמדה בנדרש בהתנהגות הפקח באירוע הנדון – ובהתעלם מפסיקה שהוצגה לפניו. כלל לא הוכח שהמשיב אפילו נסע ברכבת הקלה במועד האירוע הנטען. המבקשת טוענת שיש לתת לה רשות לערער במקרה דנן, שכן הסוגיות שהתעוררו הן שכיחות בתובענות בבית המשפט לתביעות קטנות, וראוי שלא "להנציח טעות" שיכולה לשמש "תקדים" בתובענות דומות.

כידוע, נקודת המוצא היא שהיעתרות לבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות באה במקרים חריגים ובמשורה, כשמתגלית טעות בולטת וברורה בפסק הדין (רע"א 6350/15 אוסטין נ' דיין (2.12.2015); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 551-550 (2012); בר"ע (י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח (3.4.2008); רת"ק (חיפה) 52511-09-14 ביטון נ' זגורי (30.9.2014) והאסמכתאות שם). לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי, הגעתי למסקנה כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, וזאת אף מבלי צורך לבקש את תגובת המשיב. אפרט:

אכן, מקריאת מכלול החומר שלפניי, ובכלל זה פסק דינו של בית המשפט קמא ופרוטוקול הדיון שנערך לפניו עולים לכאורה מספר קשיים. כך למשל העובדה שהמשיב לא זיהה אף אחד מהפקחים שהובאו בידי המבקשת לדיון בבית המשפט קמא ושלטענתה עבדו בעת האירוע; המשיב לא זכר את שמו של המפקח שלטענתו צעק עליו והביך אותו; ולא הוצגה ראיה אובייקטיבית לעצם נסיעתו של המשיב ברכבת הקלה במועד האירוע הנטען.

עם זאת, הכרעתו של בית המשפט קמא מבוססת על קביעות עובדתיות הנשענות על התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדות שנשמעה לפניו. בית המשפט קבע, כקביעת מהימנות, שעדות המשיב "אמינה וקוהרנטית" (עמ' 4 ש' 17 לפרוטוקול הדיון) ולכן החליט לקבל את גרסתו באשר להתרחשות האירוע הנטען (ראו גם עמ' 4 ש' 32-31 לפרוטוקול הדיון). ועוד יצוין כי על חלק מהקשיים המפורטים עמד בית המשפט קמא במסגרת פסק דינו והם נלקחו בחשבון בהכרעתו.